הדימוי הבולט ביותר בהפטרה לפרשת בראשית הוא עיוורון ופיקחון. זהו דימוי שחוזר שוב ושוב בתיאור תהליך הגאולה שבהפטרה (ישעיהו מ"ב ז'-י"ח):

לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ… וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים… אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר… וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת.

את הפרשנות לדימוי הגאולה הזה על הקשר בין עיוורון פיקחון ופריצת גבולות ההוויה מצאתי אצל המשורר ארז ביטון:

ילדים בבית חינוך עיוורים / ארז ביטון

קָלַעְנוּ זֵרִים בְּגִנַּת בֵּיתָם הַקּוֹדֵר
וְטַרְפֵּי שׁוֹשַׁנִּים רִחֲפוּ בָּאֲוִיר
נְעָרִים קְטַנִּים פָּלְשׁוּ לְשָׁם
חִוְּרִים וְנִסְעָרִים
בְּרִכּוּז פִּלְאִי צָדוּ קוֹלוֹת
שֶׁמַּשְׁמִיעַ הַיְּקוּם
מִשְׁשׁוּ פְּנֵי הָעוֹלָם

נִיחוֹחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים אָפַף אוֹתָם
אַךְ הֵם לֹא עָנוּ לָעֹנֶג הָרַךְ.
כִּי טָרְחוּ עַד אֵין קֵץ
לִמְצֹא אֶת הַשְּׁבִיל הַסּוֹדִי
שֶׁמּוֹבִיל לְלֵב לִבָּהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ,
אֶת שְׁבִיל הַלֹּא רוֹאִים.

בברכת שבת של עונג רך ושביל לשמש.