ניסיון לתארך את זמנו של עובדיה מתאים לשתי תקופות היסטוריות בהן ירושלים מותקפת בזמן המקרא. האחת, בידי הערבים והפלישתים שמאיימים על ירושלים באמצע המאה התשיעית לפנה"ס (בתקופת המלך יהורם. דברי הימים ב' כ"א) תקופה שבה אדום משתחררת מעולה של ממלכת יהודה ששלטה בה קודם לכן. זו תקופת עובדיה לפי התלמוד (סנהדרין ל"ט ב'). השניה, ובעיני הסבירה יותר במאה השישית לפנה"ס כשהבבלים מחריבים את ירושלים.

בניגוד לאמצע המאה התשיעית לפנה"ס אז אדום מתעצמת, במאה השישית לפנה"ס אדום אכן נחרבת כפי שמשתקף בנבואת עובדיה (פס' ב'-ז'):

הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ, בַּגּוֹיִם:  בָּזוּי אַתָּה, מְאֹד… אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה? אֵיךְ נִדְמֵיתָה, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם? אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת?  אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ  כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ.

לא רק שאז אדום נחרבת כליל, אלא שגם פליטי אדום עוברים לשבת בארץ יהודה, מעבר לגבול ארצם. ממש כמתואר בנבואה.

שנית, התיאור הזה, של שמחת אדום לאיד, על מפלת ירושלים, מוכר לנו מתהילים (קל"ז ז'):

זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ  עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

חגיגות השמחה והעזרה של אדום בחורבן ירושלים בתהילים בוודאי מתייחסות לתקופה הבבלית (דהיינו המאה השישית לפנה"ס). המזמור נפתח ב"על נהרות בבל" ופסוק לאחר הזכרת בני אדום מתפלל המשורר לנקם מבת בבל. מסתבר שכבר אז תושבי "השטחים" (שאז כונו "אדומיאה" – אזור שבו התקבצו פליטי אדום מירדן בשפלת יהודה ובנגב)  עלו על הגגות לחגוג מתקפות על ישראל…

כך או כך, הרקע ההיסטורי מסביר את את תקוותו של עובדיה לנקמה באדום וניצחון עליה.

שבת של שלום ותקומה.