התלמוד (ירושלמי, ראש השנה א' ג') עוסק בהרחבה בייחוד של ראש השנה כיום הדין. הוא מתאר דין שאינו שרירותי, שבו אנחנו בוחרים (באמצעות קידוש החודש) ביום הדין, שמחים בו בבגדים נאים, בסעודות החג ובאופן כללי מאמינים מאוד בדיין ובזיכויינו בפניו. אגב כך דורש התלמוד הירושלמי את הפסוק מתהילים (פ"א ה'):
כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלוהי יעקב.
המסורת שלנו לגבי החוק והמוסר המחייב אותנו היא מורכבת ואין בה ולו שמץ של נאיביות. מצד אחד היא דתית מאוד (דברים א' י"ז) – "הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא", מנגד היא לא מוכנה להסיר מהאחריות האנושית לא רק את יישומו של החוק אלא אפילו את חקיקתו "חֹק לְיִשְׂרָאֵל".
המדרש מזמין אותנו לחשוב על החוקים שלנו. הוא מבקש מאיתנו לקבוע את הנורמות שבעינינו היה ראוי להגדיר כחוקים לקהילה שלנו.