בפרשת במדבר מצווה עם ישראל להסתדר לפי שבטים סביב אהל מועד (במדבר ב' א'-ב'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.

בהקשר לציווי הזה בוחר התנחומא לדון בהלכות המכונות "תחום שבת" – זהו התחום בו יכול אדם להתהלך בשבת. תחום השבת הוא רדיוס של 2,000 אמה (כ-2 ק"מ) מ"מקומו" של האדם. לכן כדי לקבוע את התחום, ראשית, יש לקבוע מהו "מקומו" של האדם. כך מסביר המדרש (תנחומא במדבר א' ט'):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת".
ילמדנו רבנו, בתוך כמה אמות יכול אדם להלוך בשבת?

כך שנו רבותינו: השובת בדרך עושה לו עגולה עד ארבע אמות – דברי רבי חנניא בן אנטיגנוס, ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר "שביתתי במקומי". וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ורוח. ומה הן ארבע אמות? רבי יהודה אומר, כדי שיטל החפץ ממרגלותיו ויתנה מראשותיו.

והשובת במדינה (=בעיר) אפילו היא כאנטיוכיא (בירת האימפריה הסלווקית בתקופה ההלניסטית) שהיא מדינה גדולה, מהלך את כולה ועבורה, וחוץ מעבורה אלפים מה לכל רוח. ומהו עבורה? חניות ופנדקאיות שהן חוץ למדינה על הדרך.

והשובת במערה, אפלו היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה שהיה בת שנים עשר מיל (מעל 19 ק"מ), מהלך את כלה. וחוץ ממנה אלפים אמה לכל רוח שירצה.

המדרש קובע שכשאדם נמצא בדרך גופו הוא מקומו. כשאדם נמצא במערה, כל המערה היא "מקומו". וכשאדם נמצא בעיר כל העיר היא מקומו (כולל אזור התעשיה שבפאתי העיר). השאלה המרכזית שעולה למקרא המדרש הזה היא, מדוע הוא מובא בענייננו. במה קשור תחום שבת לחניית בני ישראל לפי שבטים? על פניו המדרש הזה היה צריך להסתמך על הציווי (שמות ט"ז כ"ט) "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". כי  כל ההלכה הנוגעת לתחום שבת היא פרשנות לפסוק הזה.

****

בשנה הראשונה שבה הלכו בני ישראל במדבר (בספר שמות) הם היו בדרך, כל אחד כפרט. גופו של כל אחד מהם היה מקומו. כשהם חנו, האהל של כל משפחה, קניינה הפרטי, היה מקומה. בפרשת במדבר מתרחשת מהפכה. כל אדם במסע חייב להתמקם לפי בית האב והשבט אליו הוא שייך. הקניין הפרטי הוא רק חלק ממקומו של אדם. לכל אדם ישנו גם מקום פוליטי (במובן המקורי של המושג – השתייכות חברתית ממוסדת) אליו הוא שייך – החמולה והשבט. מקומות שקשורים לזהות רחבה ומופשטת, לבסיס ההשתייכות שלנו.

****

בדוגמאות שהמדרש מביא בתחום שבת קורית קפיצה דומה. כשאדם הולך בדרך גופו הוא מקומו. אם הוא שובת במערה הרי המבנה בו הוא התמקם זהו מקומו. אולם אם הוא מצוי בעיר המקום אינו זהה למקומך הפרטי ולקניינך. כשאתה חלק מעיר, ולו לשבת אחת, גבולות מקומך הם גבולות המרחב הפוליטי שבו אתה מצוי – תחום העיר. כשהמדרש עוסק בהלכות תחום שבת דווקא על הפסוק המבטא את סידור מחנה ישראל לפי שבטים הוא מפרש גם את המהפכה שעובר מסע בני ישראל בספר במדבר וגם את הרציונאל העמוק של הלכות תחום שבת. הוא מסביר לנו שכל עוד איננו חיים בדרך או במערה הזהות הפוליטית שלנו קובעת את מקומנו והיא חלק בלתי נפרד מאיתנו וכך אכן מסיים המדרש:

וכן את מוצא, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיעשה לו דגלים, אמר לו: השוה אותם לדגליהם לכל רוח. מנין? ממה שקראו בענין, שנאמר: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ".

המדרש מורה במפורש: השווה אותם, את האנשים הפרטיים, לדגליהם, דהיינו להשתייכותם הפוליטית, משום שהיא חלק בלתי נפרד מזהותם. בשנה הזו, גם מי שספון בביתו ובשגרת חייו יודע שמקומו נפרץ וזהותו עורערה. המדרש מסביר לנו מדוע. המדרש מראה לנו כיצד סיפור פרשת השבוע בדבר חניית בני ישראל במדבר לפי שבטיהם כמו הלכות שבת מנכיחים ומבטאים את מי שאנחנו –  אנחנו אנשים ששייכים למקומות, לבתי אב ואם, לשבטים ולערים. בתפילה שבמהרה נחזור כולנו למקומותינו.

(להרחבה והעמקה על הקשר בין "תחום שבת" ואיסורי טילטול לזהות ראו: איסורי טלטול ותחום שבת)

שבת של שלום ושייכות.