התורה וההגדה של פסח נוטות לתאר את יציאת מצרים באופן הרואי. אחרי שנות השיעבוד והג'נוסייד, אלהים נוקם במצרים באמצעות עשר המכות והטביעה בים סוף וגואל את עם ישראל ביד חזקה בזרוע נטויה באותות ובמופתים. לעומת זאת המדרש התנאי מצייר תהליך הרבה יותר אפל לפיו רבים או אפילו הרוב מעם ישראל מתו במכות מצרים. ובלשון המדרש (מכילתא שמות י"ג י"ח):

וחמושים עלו – אחד מחמשה.
ויש אומרים: אחד מחמשים.
ויש אומרים: אחד מחמש מאות.
רבי נהוראי אומר: העבודה! (לשון שבועה) לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר (יחזקאל ט"ז ז') "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ" וכתיב (שמות א' ז') "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד! ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו?
העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, אלא שמתו הרבה מישראל במצרים.
ואימתי מתו? – בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י', כ"ג) "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם.

המדרש הזה הופך את מכות מצרים על פיהן. לפי המדרש 80% לפחות מבני ישראל ולפי עמדות אחרות רובם המוחץ מתו במכת חושך. יוצאי מצריים הם שארית קטנטנה (עד 1/500) מהעם העצום שהיה במצרים. אם יוצאי מצרים הם 600,000 איש (רק הגברים הבוגרים) מדובר במוות של מיליונים. לפי המדרש הזה למצרים מתו רק הבכורות, לנו הרוב! רבי נהוראי לא יכול להשלים עם האופן בו מתאר המדרש את יציאת מצרים – שואה נוראה מכל אשר ידענו בהיסטוריה. בפאתוס רגשי עצום הוא מדגיש – יש לנו מסורת ארוכה שבני ישראל במצרים התרבו יותר מכדרך הטבע, וכל זה כדי להרוג את רובם?! איזה מן אלהים, אתם, בעלי המדרש, מציירים לעצמכם?! אבל גם לרבי נהוראי יש מסורת של מוות המוני של עם ישראל במכת חושך. הוא מסתפק ב"מתו הרבה".

השאלה הקשה שמעורר המדרש היא מדוע לצייר כך את יציאת מצרים? אני מבקשת להציע שתי נקודות מבט למדרש, המבוססות על כך שהמכילתא נכתבת במאה השניה לספירה, תקופה שידעה מבקשי חירות וגאולה רבים מספור, גם במרד בר כוכבא וגם במרד התפוצות, וידעה גם את מחיריה של הגאולה. שתי נקודות המבט מתבססות על כך שאין גאולה ללא מחירים כבדים מנשוא. מנקודת מבט אחת מי שמעוניין ביציאת מצרים צריך לשלם את מחיריה של מכת חושך. לפי הקריאה הזו, המדרש מבקש לעודד אותנו, שגם כשהמחיר כבד מנשוא, בסופו של דבר הוא יוליד את האתוס של יציאת מצרים. מה שיישאר להיסטוריה הוא החירות האולטימטיבית, הנצחון המוחלט. מנקודת מבט אחרת מי שכתב את המדרש הזה יוצא כנגד האתוס של גאולת מצרים. הוא זועק על כך שאתוס החירות מוחק את המחיר ששולם בעבורה. בעלי העמדות הראשונות במדרש בולטים בכך. הם מדגישים באמצעות הרטוריקה המספרית ההולכת ומקצינה שמיעוט קטן נגאל על חשבון הרוב ששילם מחיר שאין אחריו תקומה. מנקודת המבט הזו אין מכות לשכנינו, ואפילו הם אויבינו המרים, שלא יפגעו בעיקר בנו.

השאלה איך קוראים את המדרש הזה, האם כמצדיק כל מחיר תמורת הבטחת הגאולה או כמתריס כנגד הגאולה בשם המחיר, היא שאלה  פוליטית ואידיאולוגית ראשונית. היא  המשקפיים שמבעדם אנחנו מסתכלים על המציאות. שאלה שמפלגת אותנו עד היום הזה. אבל היא שאלה של אנשים ברי שיח, אנשים שמכירים בכך שיש מחיר. אולם אלו ואלו מתפלמסים עם המדרש המופיע בהגדה של פסח על כמה לקו המצרים במצרים וכמה על הים. המדרש המופיע בהגדה מבוסס על מדרש אחר במכילתא  הקובע (מכילתא, שמות י"ד ל"א ב'):

רבי יוסי הגלילי אומר: מנין שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות?….
רבי אליעזר אומר: מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של ארבע מכות…
רבי עקיבא אומר: מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של חמש מכות… ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות.

אני יודעת שהמדרשים מתפלמסים זה עם זה, משום שיש להם רטוריקה דומה ונושא זהה אולם מסקנה הפוכה. גם המדרש הזה משתמש ברטוריקה של הקצנה מספרית פי 5, פי 200, פי 250 – כדי לחזק את המסר שלו. גם המדרש הזה דן במחיריה של פגיעה באויב. אל מול המדרש הראשון הטוען שמכת החושך פוגעת בעיקר בבני ישראל ולמעשה מות רובנו מקדים את מכת בכורות וגם רחב ממנו בהרבה – מתכוון המדרש הזה שכל מכה של מצרים לא חלה ולא תחול לעולם על ישראל, לפי הפסוק המבטיח (שמות ט"ו כ"ו) "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ". ממילא כל פגיעה באויב היא רק הגברה של הביטחון הלאומי שלנו ואין לה מחיר.

כשנסתכל על גיבורי המדרש עליו מתבססת ההגדה נראה שמדובר בחבורת תומכי מרד בר כוכבא בראשות רבי עקיבא. לחולמי חירות וגאולה רדיקלים יש אינטרס להעלים את מחירי הגאולה ולבסס את האתוס שלה. המדרש הראשון מציע אלטרנטיבה חתרנית פסימית וריאליסטית להגדה. השאלה אם להעדיף את האתוס או את הדגשת מחיר הדמים שלו היא שאלה בוערת.  נראה שזו שאלת מפתח להבנת המחלוקות הפוליטיות המרכזיות כעת, וודאי להבנת ההתייחסות לשחרור החטופים, אבל נראה לי שגם את ההתייחסות למפוני הצפון. האם אנחנו אנשי המדרש הראשון, או אנשי ההגדה של פסח?

אודה ולא אבוש שהערב אני עומדת להיות מאנשי "אחד בפה ואחד בלב". בפי אקרא את ההגדה. בלבי גואה הכאב "וחמושים עלו – אחד מחמישה".

(לביקורת על מדרש "וחמושים עלו ראו במאמר לא מתייאשים מהגאולה.)

חג משמח של יציאה לחירות.

המאמר התפרסם ערב פסח תשפ"ד.