בפרשת ויחי אנחנו נפרדים מיעקב ומספר בראשית כאחד. התורה מתארת כיצד לפני מותו מתחיל יעקב לברך את בניו (בראשית מט א'):

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

על כך מפרש רש"י:

בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים.

לפי הפשט יעקב רוצה לגלות לבניו את שיקרה ב"אחרית הימים". אנו מבינים את המושג הזה כמתאר את סוף ההיסטוריה. אולם נראה שבפשט התורה זה פשוט בעתיד, בשלב מאוחר של השנים. אבל אם כך, התשובה של רש"י שגויה. כשמעיינים בברכות של יעקב לבניו רואים שהוא גילה לבניו את שיקרה בעתיד. הוא מגלה להם (בראשית מ"ט ב'): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", (שם, פס' כ"ו) "תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" וכו'.

נראה שכוונתו של רש"י היא לקץ אחר – קץ החיים, המוות. הסבר זה ממקד אותנו בפשט התורה. אין בכל התנ"ך כולו מוות שמתואר בפרוטרוט כמו המוות של יעקב – היחלשותו במיטה, פרידתו מיוסף ונכדיו, מבניו, צוואתו, הטיפול בגופה, האבל, הקבורה, שאלת המשך אחדותה של המשפחה לאחר מות ההורים – כל היבטי המוות. בכל זאת המוות עצמו, הקץ, לא מתגלה יותר משהיה גלוי קודם לכן. ביקש יעקב לגלות לנו באמצעות סיפור מותו את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. הוא לא הצליח.

אבל "הסתלקות השכינה" אין פירושה סתם כשלון. אכן רש"י מוסיף "התחיל אומר דברים אחרים" – אחרים משהתכוון. זה אינו הרגע היחיד שזה קורה בפרשה הזו ליעקב. כשיעקב פוגש את יוסף ובניו לפני מותו הוא מתחזק לרגע, מצליח להתיישב על המיטה ואומר ליוסף (בראשית מ"ח ה'):

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.

אם כך יעקב מכיר היטב את אפרים ומנשה ואף מחליט לברך אותם כבניו. אלא ששלושה פסוקים אח"כ הוא שואל את יוסף (בפס' ח'):

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?

אומר מדרש אגדה (קובץ מדרשים שנערך בצרפת בימי הביניים):

ראה ורצה לברכן. נסתלקה ממנו שכינה.

מדרש האגדה מבהיר את כוונתו המדוייקת של רש"י בביטוי "נסתלקה ממנו שכינה" – הכוונה לרגעים של אובדן הצלילות – רגע בו יעקב אינו מזהה את נכדיו, רגע בו הוא שוכח את שהתכוון לומר. בעיני מרגש במיוחד שממש ברגע בו הוא אינו מזהה את נכדיו הוא נזכר בכאב אהבתו הגדולה (פס' ט'):

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל.

דווקא הרגעים הללו מזקקים חוויות חיים אינטימיות ובעלות עוצמה מיוחדת. חוויות שאפילו הסתלקות השכינה אינה יכולה להן.

אני לא יודעת כמה טקסטים בתוך מכלול התרבות בכלל מוכנים להתמודד בכזה אומץ עם הכאב שבאובדן התודעה והשליטה. נראה שזה פשט תפילתו של משורר תהילים (תהילים נ"א, י"ג):

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.

אל תסלק ממני שכינה.

נדמה לי שחשוב לשים לב לאופן שבו בוחרת התורה להביא את הרגעים הללו. התורה אינה מתארת אדם דמנטי שאיבד לחלוטין את צלילותו. נדמה שהרגע הזה מאיים מאוד על הסובבים, אבל מבחינת האדם שתודעתו נפגעה זה כבר לא משנה, ממילא הוא חסר מודעות. הרגעים מעוררי האימה ביותר הם בתחילת הדרך, כשהאדם חווה רגעים של הסתלקות שכינה, והוא עדיין מודע לכך, מודע עד אימה. התורה מבקשת להעניק לאדם הזה דמות להזדהות, להגיד לנו שאיננו לבד, שגם יעקב אבינו היה שם. והוא עדיין נותר בזיכרון כולנו אבינו הגדול, מקים האומה.

אני חושבת שהתורה מנסה להגיד לכולנו דבר נוסף, אפילו חשוב יותר: בין הרגעים הקצרים בהם מסתלקת השכינה מיעקב הוא מצליח לברך את בניו ונכדיו בעוצמה פיוטית אדירה. ברכות שאנו משתמשים בהן עד עצם היום הזה (בראשית מ"ח, ט"ז):

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי…

(שם, פס' כ"ב):

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף.

דימויים ומטבעות לשון ששימשו מסד לאין ספור פיוטים ויצירות אמנות בהיסטוריה היהודית (שם מ"ט ט'):

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה,

(שם, פס' י"ד):

וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה…

ועוד ועוד.

בין רגעי האימה, ואפילו רגע לפני המוות האדם עדיין מסוגל ליצור תרומה משמעותית לתרבות. בניגוד אלינו שאנחנו לעיתים מדגישים את האבדן. התורה נוטעת את רגעי האבדן במרומז בתוך עוצמת היצירה. התורה מבקשת מאיתנו שלא נתעלם מחולשות האנוש אבל שנשכיל לראות את כוח החיות והיצירה האנושית אפילו ברגעי האובדן הקשים ביותר – רגעי הסתלקות השכינה.

שבת של שלום וחיוניות.