הגמרא במסכת מגילה מציעה כמה מדרשי פתיחתאות לקריאת המגילה. בניגוד למסורת הארץ-ישראלית בה מטרתו של מדרש פתיחתא היא לקשור פסוקים שונים ורעיון דרשני לפסוק הראשון אותו עומדים לקרוא בבית הכנסת, מדרש הפתיחתא הבבלי מטרתו לתת נקודת מבט כוללת על מה שאנו עומדים לקרוא (ראו מאמרו של אליעזר סגל). רבי יהושע בן לוי מציע את נקודת המבט הזו כדי להסתכל על סיפור המגילה (מגילה י' ב'):

רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (פתח פתח לפרשה, דהיינו למגילת אסתר מכאן):

והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם (זו פראפראזה ש"מצנזרת" את המילים הקשות שבפס' המקורי בדברים כ"ח ס"ג "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם).

הפסוק הזה הוא אחד השיאים החריפים של פרשת התוכחות שבפרשת כי תבוא משמעותו היא שהקב"ה ישיש לתת לנו כגמולנו בין אם לשכר ובין אם לעונש. על הפסוק הזה שואל רבי יהושע:

ומי חדי (והאם שמח) הקב"ה במפלתן של רשעים?

הרשעים הם כמובן אנחנו, שלא קיימנו את התורה והמצוות. שואל רבי יהושע, איך ייתכן שהקב"ה שמח?! אכן רבי יהושע מביא שני מדרשים כאסמכתא לכך שהקב"ה לא שמח:

והא כתיב (דברי הימים ב' כ', כ"א) בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בהודאה זו?

לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.

ההקשר הוא מלחמה בה בני עמון ומואב חוברים יחד להילחם ביהושפט מלך יהודה ומגיעים מעבר הירדן המזרחי. יהושפט שהוא מלך דתי מאוד מתכונן למלחמה באמצעות תפילה המונית לה'. בתפילה הזו שרים לה' "הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" במקום הנוסח הרגיל (תהלים קי"ח) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

רבי יוחנן אומר שלא שרים "כי טוב" כי הקב"ה לא חפץ במפלתם של רשעים. אלא שבשלב הזה הצבאות טרם נפגשו, ולא בטוח מי הם הרשעים שיינגפו במלחמה, בני יהודה או בני עמון ומואב. במילים אחרות, מה שניתן ללמוד מהמדרש הזה הוא שלא שרים על מפלתם של רשעים, והרשעים הם מי שיפסיד בקרב.

בסופו של דבר המלחמה מסתיימת בכך שבדרך למלחמה, העמונים והמואבים פושטים על הר שעיר שבעבר הירדן המזרחי. אלא שבמהומת המלחמה בין עמון מואב ואדום (יושבי הר שעיר) המואבים והעמונים (ככל הנראה בשל מלחמה פנימית אחרי הקרב) ניגפים ומתים בהמוניהם. כשמגיע יהושפט עם צבאו לרמת מדבר יהודה לתצפית על הדרך העולה לירושלים, להתכונן לקרב עם עמון ומואב, מה שהוא רואה זה המוני חיילים מואבים ועמונים מתים בדרך ים המלח מבלי שהוא היה צריך לנקוף אצבע. ובלשון המקרא (שם פס' כג-כד):

וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד. וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר. וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן, וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה.

אלא שזה איננו מדוייק. לפי הסיפור כשיהושפט בוחר לשורר "הודו לה' חסדו" הוא כבר יודע שאלהים יילחם עבורו והוא ינצח בלי מאמץ כי כך  מנבא לו הנביא יחזיאל ממשפחת בני אסף (שם, פס י"ד-י"ז):

וְיַחֲזִיאֵל… מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר… כֹּה אָמַר ה' לָכֶם, אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה, כִּי לֵאלֹהִים… הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם.

רבי יהושע בן לוי מביא אסמכתא מדרשית נוספת לכך שהקב"ה לא שמח, גם היא משמו של רבי יוחנן וגם שם מדובר באותה סיטואציה:

ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מהו שכתוב, שמות י"ד, כ'): וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה. בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

המדרש המפורסם הזה, העוסק בחציית ים סוף, בד"כ מתפרש (בעקבות יוסף היינימן) כאילו הקב"ה לא מרשה למלאכים לשיר ולשמוח כשהמצרים טובעים בים. אלא שזו אינה הסיטואציה עליה בנוי המדרש. המדרש מבוסס על הלילה שבו בני ישראל חוצים את ים סוף, המצרים רודפים אחריהם להשיגם ואלהים חוצץ בין שני המחנות באמצעות עמוד הענן. באותו לילה, כשעדיין לא ידוע האם מצרים ישיגו את ישראל או לא מתארת התורה "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה" ואז הקב"ה גוער במלאכיו, הרגילים לשיר בלילות ולשבחו (ראו חגיגה יב ב'  "כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום") שמעשה ידיו עלולים לטבוע בים – בין ישראל ובין מצרים. (למעשה במקבילות המדרשיות ברור שמדובר על ישראל וראו שמות רבה כ"ג ח', ותנחומא בובר בשלח י"ג). רק באשמורת הבקר מתחיל אלהים להכשיל את פרעה ופרשיו, הם מתכוונים לברוח חזרה, ואז מצוה ה' על משה לנטות ידו על הים והוא נסגר על המצרים והם טובעים. ובלשון המקרא (שמות י"ד כ"ד-כ"ח):

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהׇם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם, וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת. 

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו.וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

אולם גם בדוגמה הזו היה ידוע מראש כי יושג הנצחון על המצרים מבלי שבני ישראל יזדקקו להילחם, כפי שהבטיח משה מראש (שם פס' י"ג-י"ד):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ…ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

שאלתו של רבי יהושע בן לוי שהחלה מפסוק הקללה על בני ישראל בספר דברים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" נענית בסופו של המדרש בתשובתו של רבי אלעזר בן פדת באמצעות דיוק לשוני:

אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב (ודייק גם כן שכתוב): כן "ישיש" ולא כתיב "ישוש" שמע מינא (שמע מכך, דהיינו הסק מכך).

ישוש הוא בניין פ.ע.ל. בנין קל המתייחס לאל עצמו. ישיש בבנין הפעיל משמעו שהאל גורם לאחרים לשוש.

****

מה משמעות המדרש הזה כפתיחה למגילת אסתר? כיצד מבקש רבי יהושע בן לוי שנקרא את המגילה לאור המדרשים שהוא מביא?

אני מבקשת להציע שראשית, מסביר רבי יהושע מדוע אלהים אינו נזכר במגילת אסתר. אלהים אינו שש במפלתן של רשעים. אלהים אינו שש במלחמות ואינו חוגג אותן. אכן, בנוהג שבעולם הצד המנצח שמח. אולם מדוגמאותיו של רבי יהושע בן לוי אנחנו לומדים שהשמחה הזו היא שמחת ההצלה ללא מלחמה וללא דאגה. כשידוע מראש שאיש מבני ישראל לא ייפגע בחציית ים סוף, לא יהרוג ולא ייהרג וכך אכן קורה בפועל. כשידוע מראש שאיש מצבאו של יהושפט לא יהרוג ולא ייהרג וכך אכן קורה בפועל. במידה מרובה רבי יהושע בן לוי מבקש להנגיד בין שמחת הפורים לשמחה שמתווה המסורת היהודית. במגילת אסתר איש לא מבטיח נצחון מראש. מגזירת המן להילחם ביהודים בפרק ג' דרך הרשות ליהודים להשיב מלחמה בפרק ח' פס' י"א:

נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם.

אנו יודעים שתהיה מלחמה הדדית. רק בסוף פרק ט', כמעט בסיומה של המגילה מתברר שהיהודים ניצחו. במלחמה בה הרגו היהודים 75,800 איש מאויביהם, האם לא נהרג אף יהודי, האם לא נפצע?! רבי יהושע בן לוי שואל על שמחת המלחמה המגולמת בפורים ומבקר אותה. באמצעות המדרשים שהוא מביא מבקש רבי יהושע להדגיש דווקא את הלילה של המלחמה. את המתח העצום שמלווה את רוב סיפור המגילה מפני המלחמה הצפויה. 

אכן, לאחר נצחון במלחמה, מודה רבי יהושע שישנה שמחה טבעית, ולו שמחת ההקלה. אולם הוא מבקש להעמיד מול שמחת הנצחון של חג הפורים את השמחה של מלחמת יהושפט וקריעת ים סוף. שמחה שלא דורשת התעלמות ממחיר ההרוגים והפצועים ששילמנו על מנת להגיע לשמחת הנצחון. שמחה שלא דורשת התעלמות ממוראותיה של המלחמה ומהעובדה שהרגנו וטבחנו.

רבי יהושע בן לוי מבקש בוודאי שנחגוג את שמחת הניצחון על אויבינו אותה השיש עלינו הקב"ה, (גם אם במנותק ממנו). אבל הוא עדיין מייחל ל"ונהפוך הוא", לשמחה שלמה, שמחה שאינה דורשת התעלמות ממחיריה ומוראותיה של המלחמה. שמחה שלא דורשת שיכחה של פצועיה וחלליה. שמחה כמאמר הנביא זכריה (ב' י"ד-ט"ו):

רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'  וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא.

בברכת פורים שמח שיביא בכנפיו שלום וביטחה.

נכתב ביום 2.3.26.