בפרשת בשלח מתארת התורה את המלחמה הראשונה שנלחם עם ישראל אל מול המתקפה הרצחנית והכואבת של עמלק (שמות י"ז ח'-י"ב):

וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק… וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.  וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב.

מסביר המדרש (תנחומא י"ז כ"ז):

"וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו" –

וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן?

אלא ללמדך שהיו שרויים בתענית צבור.

ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד.

מכאן אמרו:

שאין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה בתענית צבור.

לדעת המדרש כשעמלק מגיע לטבוח בישראל משה ממנה את יהושע על הצבא החל משלב הגיוס דרך כל שלבי המלחמה. מאותו רגע משה בכלל לא מתערב במערכה הצבאית. משה סבור שתפקיד ההנהגה האזרחית אחר לגמרי. משה פותח בתענית ציבור – בסיגוף, באבל פומבי, ולכן הוא יושב על אבן. הוא דואג מיידית שאת התענית שלו יובילו 3 שליחי ציבור יחד. הוא אהרן וחור – מול כל העם. יחד הם נותנים הד לכאב ולפחד הלאומי, יחד הם הופכים אותו לתפילה, יחד הם מסמנים בידיהם את החוסן הלאומי. עד שיהושע מנצח. (רק הרבה אח"כ (בדברים כ"ה י"ח) נגלה עד כמה המחיר היה כואב "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ").

המדרש מזמין אותנו לחשוב על תפקידיו של העורף בעת מלחמה, ועל תפקידיה של המנהיגות האזרחית.

געגועים למשה ולאהרן ולחור, ובלית ברירה יהיו ידינו אמונה – עד בוא השמש.

שבת של שלום וניצחון.

פורסם ביום 26.1.24