פרשת וישלח נפתחת בשליחיו של יעקב לעשיו (בראשית ל"ב ד'-ו'):

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם.  וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו:  כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי – לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.

הזהר פותח את הפרשה במדרשו של רבי יהודה (זהר (מתורגם) וישלח קס"ה ב'):

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים" וְגוֹ'.
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהלים צ"א י"א) "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ". פָּסוּק זֶה בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים (החבורה הקדושה של הזוהר).
שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם בָּא לָעוֹלָם, מִיָּד מִזְדַּמֵּן עִמּוֹ יֵצֶר הָרָע… 
וְיֵצֶר הָרָע הַזֶּה לֹא זָז מִבֶּן הָאָדָם מִיּוֹם שֶׁנּוֹלָד הָאָדָם לְעוֹלָמִים.
וְיֵצֶר הַטּוֹב בָּא לָאָדָם מִיּוֹם שֶׁבָּא לְהִטָּהֵר.
וּמָתַי בָּא אָדָם לְהִטָּהֵר? כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים,
אָז מִזְדַּוֵּג הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל.
יֵצֶר טוֹב לְיָמִין, וְיֵצֶר הָרָע לִשְׂמֹאל.
וְאֵלֶּה הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ מְמֻנִּים, וְהֵם נִמְצָאִים תָּמִיד עִם הָאָדָם.
בָּא בֶּן אָדָם לְהִטַּהֵר – אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע נִכְפֶּה לְפָנָיו, וְשׁוֹלֵט הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל. וּשְׁנֵיהֶם מִזְדַּוְּגִים לִשְׁמֹר אֶת הָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁהוּא עוֹשֶׂה.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ".

נראה כאילו הזהר ממש קרא את פרויד או ליתר דיוק פרויד את הזהר. שניהם מסבירים לנו שיצר הרע נמצא מיום לידתנו. באופן שבו הזהר מצייר זאת מדובר על האיד הפרוידיאני – אותו דחף לאכול, לנשום ולהשיג עונג מיני.  (מה שוויניקוט יתאר כיצר החיים, הוא הבסיס להתפתחות פיזית ונפשית, באמצעות תזוזה ותוקפנות – היא הבסיס ליצירתיות ומשמעה אצל ויניקוט הוא הדחף להפעיל כח בעולם). לעומת זאת היצר הטוב, מה שפרויד יתאר כסופר אגו, מתפתח מאוחר יותר שכן הוא תלוי בסוציאליזציה.

במסורת היהודית ישנם שני גילאי בגרות, גיל 13 וגיל 20. גיל 13 הוא גיל הבגרות החברתית. זהו הגיל שאדם אחראי בנזיקין ופלילים. זהו המובן המשפטי מאוד שבו הורים אומרים על ילדם בבר המצוה "ברוך שפטרני מעונשו של זה". בגיל 20 האדם נשפט על עבירות שבין אדם למקום. על המוסר האישי והמימוש העצמי בתחום הערכי. הזוהר מסביר שיצר הטוב קשור לאחריות החברתית, ליכולת להפנים את ערכי החברה הבסיסיים וליטול אחריות כלפיהם.

ממש כמו פרויד מסביר הזהר שהפעילות האנושית תלויה בזיווג של יצר הטוב והרע. פרויד מסביר שללא האיד לא נעשה דבר. האיד הוא הדחף לפעולה, אולם ללא הסופר-אגו הדחפים שלנו יתמצו בערך במזון ומין. הסופר אגו מווסת את הפעילויות שלנו ומעדן חלק מדחפינו לתשוקות סימבוליות יותר, למשל ידידות, יצירתיות ואמונה. זו בדיוק הטענה של הזהר – פעילות כרוכה בזיווג של שני היצרים. במקרה הבריא נפשית ומוסרית, יצר הרע, הוא יצר החיים – דחף הפעולה איתו אנו נולדים נכפה בפני הסופר אגו. יתר על כן, בשני התיאורים האיד והסופר-אגו מקבלים מעין ממשות, אבל ממשות תהליכית. בלשונו של הזהר "ואלה הם שני מלאכים ממש". מצד אחד המלאך הוא שליח. מלאכים תמיד מזוהים עם תפקידים ופעולות, אין למשל מלאך בישן או יפה. יש מלאכים שהם פועלי תפילות, יש כאלו שתפקידם לשיר ולשבח, יש מלאכים שמבשרים בשורות, שמרפאים, שמסייעים במלחמות ועוד. ניתן להבין אותם כסימבול של הפעולה אבל די מוזר לקרוא את ספר הזהר ולהתעלם מתחושת הממשות של כל היצורים השמיימיים הללו, שלרבים מהם יש שמות ולעיתים מיקומים בעולם העליון. דבר דומה קורה אצל פרויד. הוא אמנם מתאמץ להדגיש שהאיד והסופר אגו (כמו גם האגו, הוא זירת הפעולה שלהם והגורם שמפשר בין דרישותיהם) הם תהליכים ולא מקומות, אבל ממש כמו במקרה של המלאכים הזהריים, קשה מאוד לקרוא את פרויד ולא לדמיין את התהליכים הללו כמהויות ממשיות בנפש שלנו.

הדבר היחיד בו הזוהר חלוק על פרויד הוא מיקומם של היצרים. אצל פרויד הסופר-אגו אינו יכול לייצר שום פעולה. הוא יכול רק להגביל את הדחפים או לעדן אותם. אבל פעולה דורשת תמיד ובהכרח איד. ממילא הסופר אגו בהסמלה של הקבלה היה אמור להיות מסומל דווקא בצד שמאל, הוא צד הגבולות והצימצום. ואילו האיד הוא דחף תמידי שבסימול הקבלי הוא השפע בעולם. אבל במדרש הזהרי זה הפוך. אפשר לומר שצד שמאל הקבלי הוא לא רק הגבולות והצימצום אלא כל הצד האפל שבחיים, והאיד הוא החלק האפל, אבל לטעמי יש פה מאבק תפיסתי על מקור השפע.

בתפיסה הפרוידיאנית הפרט הוא מקור הפעולה והחברה מייצרת סובלימציה ותיעול לפעולותיו של הפרט. ואילו לפי התפיסה הזהרית התרבות היא מקור הפעולה – השפע האלהי, התורה, המשמעות, הסוציאליזציה – ואילו דחפיו של הפרט הם הכוח המשתלב בכל הללו באופן בונה או הרסני. הכוח הפרטי מעצב לטובה או לרעה את כוח הפעולה התרבותי, ולכן הוא נמצא בצד הגבולות והצימצום. ניתן לראות את המחלוקת הזו כמחלוקת התשתית שבין תיאוריות ליברליות הממוקדות בפרט לבין תיאוריות קולקטיביסטיות. ניתן לראות בכך את סלע המחלוקת בין תיאוריות אקזיסטנציאליות המתמקדות בסובייקט לתיאוריות פוסט-מודרניות בהן הסובייקט הוא תוצר של הכוחות החברתיים הפועלים עליו. אבל נדמה לי שמנקודת מבטו של הזהר זה "המובן מאליו".

המדרש הזהרי מבוסס על הצעה פרשנית לפרשת וישלח. רבי יהודה מציג את שליחת המתנות של יעקב לעשיו כמופת לזיווג היצר הטוב והיצר הרע יחד תחת שלטון היצר הטוב, וזאת בעקבות המדרשים הקדומים. כך חוזר ומפרש המדרש בבראשית רבה את משלוח המתנות לעשיו, למשל (בראשית רבה ע"ה י"א):

אמר להם (יעקב לשליחים): אמרו לו (לעשיו) אם לשלום אתה מְתֻקָּן – אני כנגדך, ואם למלחמה – אני כנגדך. יש לי גבורים בעלי גבורה וזרוע שאומרים לפני הקב"ה דבר והוא עושה להם רצונם.

ועוד (שם ע"ה י"ג)

אמר אבינו יעקב לפני הקב"ה… אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו? בבקשה ממך הצילני נא מידו שלא יבא ויכני אם על בנים… מה עשה עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו.

המדרשים הללו חוזרים ומדגישים שמניעיו של יעקב במשלוח המתנות הם מורכבים. הוא רוצה לשכנע את עשיו לשלום אבל גם להראות לו את כוחו האפשרי הכלכלי והצבאי במלחמה, באמצעות עשרות השליחים וההון העצום המתגלה במתנות. הוא רוצה להגן על משפחתו ולהבטיח שהם ישמרו את דרך התורה אבל גם לסמא את עיניו של עשיו. מבחינת המדרש של רבי יהודה הפרשה מדגימה כיצד יחסים בין-אישיים בכלל ודיפלומטיים בפרט, מצבם הבריא הוא מעורבות של שני מלאכים הכרוכים זה בזה, ובלבד שיצר הרע נכפה בפני יצר הטוב. יתר על כן, באמצעות הטקסיות המפורטת מאוד של משלוח המתנות מראה הזהר כיצד הפעילות של הפרט מבוססת עמוק על המארג התרבותי.

****

אין המדובר בסתם מדרש לפרשת וישלח אלא במדרש בו פותח הזוהר את הפרשה. בכך הוא מזמין אותנו לקרוא את מלוא הפרשה במשקפי דואליות הפעולה שלנו והאופן שבו היא מעצבת ומעוצבת באמצעות היצר הטוב שלנו – אותה הפנמה חברתית-תרבותית (אם אכן באנו להיטהר).

בסיפור דינה החותם את פרשת וישלח, יעקב לא יצליח לשלוח אף לא שליח אחד – לא אל בניו בשדה, לא אל שכם וחמור, לא אל אנשי עירם ולא אל דינה בתו. המדרש הזהרי יזמין אותנו לשאול, מה קרה ליכולת הפעולה של כל אחת מהדמויות בסיפור, איזו תרבות ועולם ערכים הם הפנימו, ואיזה יצר נכפה אל איזה יצר.

בתפילת כי מלאכיו יצוה לנו לשמרנו בכל דרכינו.

שבת של שלום ופעולה.