פרשת בא נפתחת בפסוק (שמות י' א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה.
עד לפרשת בא, הלך משה אל פרעה. בפרשה שלנו מְצֻוֶּה משה לבוא אליו, להיכנס למקומו, לנעליו, לראשו. לא רק זאת, מציווי האל משמע שאלהים נמצא במקומו של פרעה ולא במקומו של משה, שכן הוא המזמין את משה לבוא אל פרעה. אכן כך בדיוק מציג הזהר את שיאי המפגש שבין פרעה למשה. פרעה הוא "התנין הגדול" הלקוח מ"התנים הגדול" שבנבואת יחזקאל (כ"ט ג'):
פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו.
הוא הייצוג המיתי של העולם הכאוטי והדמוני שנמצא בשורש עולמנו "הרגיל", ואילו משה חלש וקטן ממנו, מייצג את סדר העולם הנברא, רחוק יותר מהאלהי, ירא מהמלחמה בדמוניזציה.
לפני הדיון ביחסים בין פרעה למשה, מעמיד הזהר אקספוזיציה ארוכה לפרשת בא, העוסקת במפגש המיתי שבין העולמות. במשך שני דפים תמימים עוסק הזהר בכך שעלינו להתנהל באיזון שבין עולמו הרגיל והמבורך של האל לעולמו הדמוני. הוא שוזר מדרשים מגוונים סביב הפתיחה לספר איוב, וליתר דיוק לדיאלוג של האל עם השטן כדי להסביר היטב למה הוא מתכוון בתיאור הפנטסטי של התנין הגדול, ואולי גם כדי להסביר מדוע נבחרה דווקא השפה הפנטסטית כדי לתאר את הרוע והכאוס. בפתיחת ספר איוב, אחרי פרולוג קצר המתאר את צידקותו של איוב נפתחת העלילה הדרמטית של הספר (איוב א' ו'-ז'):
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
אלהים בודק אם השטן פגש בשוטטותו את איוב הצדיק והשטן מציע לאלהים לבחון את איוב. על כך מעיר הזהר (זהר שמות ל"ג ב' מתורגם):
וּבֹא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (השטן) "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ", רָצָה מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת דִּין בְּיִשְׂרָאֵל.
שֶׁהֲרֵי דִּין הָיָה לוֹ עַל אַבְרָהָם לִתְבֹּעַ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה דִין בְּיִצְחָק כְּשֶׁהֻקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה לוֹ לְהַחֲלִיף קָרְבָּן שֶׁמֻּזְמָן עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ז י') "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ".
וְכָאן עָמַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא הִשְׁתַּלֵּם מִמֶּנּוּ קָרְבָּן וְלֹא נַעֲשָׂה בּוֹ דִּין.
הזהר מסביר שהסבל הנורא שמביא השטן על העולם תלוי בכמה חטאים קדומים שהאנושות לא נתנה עליהם את הדין. אחד מהם הוא חטא אי הקרבתו של יצחק. הזהר מסתמך על הציווי בפרשת בחוקותי, (ויקרא כ"ז), הקובע שכל בהמה שהוקדשה לקרבן לאל חייבת להיות מוקרבת ואסור להמיר אותה בבהמה אחרת משום שלא ניתן לבטל את הקדשתה. אם כך, אברהם חטא כשלא הקריב את יצחק אחר הקדשתו. אלא שכמובן הלימוד של הזוהר מופרך והזוי.
הדין של "לא יחליפנו" נאמר במפורש על בהמה טהורה שניתן להקריב. אם מקדישים אדם הרי רק משלמים את תמורתו לכהן כקבוע בתחילת פרק כ"ז. אז מדוע מצטט הזהר את ההלכה הלא רלוונטית?! שנית, המלאך מצווה על אברהם מפורשות לא להקריב את יצחק. בכלל ביהדות לא מצאנו בשום מקום ובשום נסיבה קרבנות אדם. הכיצד חטא אברהם בכך שלא הקריב את יצחק?!
על כרחנו נפרש שחטאו של אברהם לפי הזהר הוא עצם הקדשת יצחק לקרבן. מראש היה אסור להקדישו לעולה אלא להעריך את ערכו. החטא הוא שאברהם שקל להקריב את יצחק – שהלך איתו להר המוריה, ובנה, מזבח, וקשר אותו, וכיוון אליו את המאכלת. מה שהזהר אומר הוא שאם התייחסת ליצחק כאילו הוא בהמה טהורה שניתן להקריב אותה אז היה אסור לך להחליף אותו. אבל באמת "ולא יחליפנו" אינו משמש במדרש הזהרי כתיאור ציווי אלא כתיאור מצב – אם פעם אחת היית נכון, באמת ובתמים, להקריב אדם למען האידיאולוגיה שלך, לא תוכל להחליף את המעשה הזה. זו אמונה שלא ניתן לעקור מהשורש. זהו מעשה המותיר את תביעת השטן מראשית ההיסטוריה ועד אחריתה – לעקוד.
לפי הזהר, המדרש הזה הוא אקספוזיציה לפרשת בא. התעמרותו של פרעה מלך מצרים המתחילה בגזירה על הטבעת הבנים, מכות מצרים המסתיימות בהריגת הבנים – כל אלו הם תביעות השטן בדין על הרעיון של אברהם להקדיש-לקדש את בנו באמצעות הפיכתו לקרבן. אבל אולי יותר מכך, הצורך לבוא אל פרעה הוא משום שאברהם כבר בא אל פרעה. בעת עקידת יצחק התכוון אברהם לעשות מעשה דמוני, המתאים לעולמו הדמוני של התנין הגדול. אם כבר באת אל פרעה, תיאלץ לשוב אל פרעה שוב ושוב בקרבות הולכים וקשים, בעלי מחירים הולכים וגדלים. כל מי שרואה חדשות בוודאי יודע עד כמה צדק הזהר.
****
בהמשך הזוהר מתאר בהרחבה את הקרב המיתי שבין משה (בעזרת האל) לפרעה. פרעה מייצג את עולם התהו ומשה את עולם הבריאה. משה את האור, ופרעה את החושך. בדבר ה' המסייע למשה נברא כל הצומח ובהבל פיו של התנין הגדול הוא מתייבש. כשהמאורות נבראים תפקידם הוא ליצור מארה (קללה) על החשך הגדול של עולמו של התנין, על העולם הכאוטי שמאיים לפתחנו תמיד. כל חובבי ספרות הפנטזיה מוזמנים לקרוא את הזהר לפרשת בא (דפים ל"ד א'-ל"ה א'), להתפעם מכוחו של התנין הגדול, ממסתורי יאוריו ויצורי המים המלווים אותו, להתמלא מתח ממלחמת האל בו, וגם להזדעזע מהחורבן שהוא מטיל – כמאמר הזהר (ל"ד א' מתורגם):
אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה מִזְדַּעֲזֵעַ הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהַתַּנִּין הַגָּדוֹל הַזֶּה מַעֲלֶה אֶת הַסְּנַפִּירִים שֶׁלּוֹ וּמִזְדַּעֲזֵעַ, אָז כֻּלָּם מִזְדַּעְזְעִים בְּאוֹתָם יְאוֹרִים, וְכָל הָעוֹלָם מִזְדַּעֲזֵעַ, וְהָאָרֶץ מִתְחַלְחֶלֶת, וְכֻלָּם כְּלוּלִים בַּתַּנִּין הַגָּדוֹל הַזֶּה.
הבריאה בהגדרתה היא אנטי תזה לאל הבורא וממילא היא רחוקה יותר מהאל מהקדם-בריאה. האל דומה יותר למסתרי עולם המים, עולם היאורים בו חי התנין הגדול, מאשר לעולם הגלוי שעל פני האדמה. האל דומה יותר לעולם חסר החוקים של התנין הגדול מאשר לעולם הכבול כולו בחוקי הבריאה. בשל כל אלו "התנין הגדול" קרוב יותר לשורש האלהות (כך ממש קובע הזהר במפורש). לכן, על אף שהעולם שלנו הוא לכאורה אנטיתזה לעולמו של התנין הגדול, בעצם עולמנו כלול בו. כך מעניק הזוהר פשר מיתי לבוקה ומבולקה שאנו חווים בעולמנו.
בימים אלו חוזרים כמה משבויינו מפרעה, התנין הגדול והדמוני, חוזרים מבא אל פרעה. בעוד אנו מתמודדים עם זעזוע סנפיריו של התנין, שטילטל את כל עולמנו, מזכיר לנו הזהר שאנו נושאים גם את חטא העקידה הקדמון. למרבה האימה, מלמד אותנו הזוהר, שגם במעשה ידיו של השטן בכבודו ובעצמו יש מידה של דין – היא שיקוף, מעוות ככל שיהיה, של ערכינו אנו, שהביאו אותנו אל פרעה. אולי והלוואי, שבעת שאנו שבים מ"בא אל פרעה" נמצא הזדמנות לתיקון, גם של חטאים שקדמו לבואנו לפרעה, ממש כמו התיקון שחווה איוב בערוב ימיו, לאחר שהתמודד עם השטן.