הפרשה נפתחת במילים (ויקרא כ"ו ג'):
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ
המדרש שואל על הפועל החריג – חוקים שומרים. על חוקים מקפידים. מה זה ללכת בחוקים? על כך עונה המדרש (ויקרא רבה ל"ה א'):
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) (תהלים קי"ט, נ"ט): "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ".
אמר דוד: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך.
והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
הדא הוא דכתיב: " וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ".
המדרש מספר שכל יום היה דוד המלך, משורר תהילים, חושב ללכת למקומות מסויימים, אבל בסוף רגליו הוליכוהו לבתים בהם מעידים על קיומו של אלהים – בתי המדרש ובתי הכנסת. המדרש הזה לא רק מפרש את שירת דוד בתהילים אלא את הפסיכולוגיה האנושית. אלפי שנים לפני פרויד מסבירה לנו התורה שמחשבותינו אינן שולטות במעשינו. יש קול פנימי שמוליך אותנו, דומה למה שאנחנו קוראים היום תת-מודע. אלהים מצווה עלינו ששמירת החוק תהיה הקול הפנימי שמוליך אותנו.
המדרש הזה הסביר לי פסוק בפרשת בחקתי שלא הצלחתי להבין אותו. התורה קובעת בענייני נדרים (ויקרא כ"ז ב'):
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'…
הפרשה עוסקת באדם שנדר להקדיש לה' את ערכו של אדם. למשל אם נולד לי בן ואני רוצה לחגוג את הולדתו בהקדשתו לה' אני יכולה להקדיש את ערכו (מרגע שיהיה בן חודש) ובהתאם לגילו עלי להקדיש למקדש את סכום ערכו כמו שנדרתי. מיד לאחר מכן קובעת התורה בפירוט ניכר מהו שוויו המדוייק של כל אדם בהתאם לגילו ולמינו. מיד לאחר מכן קובעת התורה (פס' ח'):
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.
אם הנודר הוא מך, דהיינו עני, על הכהן להתעלם מפירוט השווי ולהעריך את שווי האדם בהתאם ליכולת הכלכלית של הנודר. ואני לא מצליחה להבין. מה חשב הנודר? הרי שוויו הכלכלי של כל אדם מפורט באריכות. ממילא הנודר ידע בדיוק מה הערך של נדרו. הנדר אינו חובה, הנודר מתנדב להקדיש דבר לאלהים. מדוע הקדיש הנודר הקדש שהוא אינו מסוגל לעמוד בו? ואם עשה כך מדוע התורה אינה מחייבת אותו לעמוד בהתחייבותו?!
המדרש הסביר לי שלא תמיד אנחנו "מחשבים". לפעמים רגלינו מוליכות אותנו – בשל התלהבות דתית, להט אידיאולוגי, לחץ חברתי, או כל סיבה אחרת. יותר מזה, המדרש טוען שהתורה אינה מעוניינת באנשים שעולם הערכים שלהם ודתיותם הם מחושבים. היא מעוניינת באנשים ש"הולכים בחוקים" – שהערכים שלהם מובילים את מעשיהם גם באופן לא מחושב. אבל התורה רוצה גם להגן עלינו מפני הלהט הזה. התורה מלמדת שכשאנו מבקשים לממש את ערכינו בעולם המעשי עלינו לבוא בפני הכהן, בפני צד שלישי שמשמש כעין ערכאה שיפוטית אובייקטיבית. כדי שהוא יכריע באופן רציונלי האם המעשה שלנו סביר ועד כמה. או בפשטות כמה עלינו להקדיש.
בפרשת הנדרים התורה מדגימה לנו שהיא מעוניינת בחברה שיחידיה מוכנים למסור את נפשם וממונם על ערכיהם ושמוסדותיה מונעים זאת. לדעת המדרש כך פועלת חברה בריאה.
המדרש הזה מוקדש לכל צעירי משפחתי שבדרכים שונות מקדישים עצמם או עתידים בקרוב להקדיש עצמם לצה"ל ומבקשים שירות משמעותי – בבחינת "בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". בתקווה גדולה שלכל אחד ואחת מהם צה"ל ידע להגיד במועד הנכון ובאופן הדרוש " עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר".
ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.
