אני מבקשת ללמוד שתי מימרות תלמודיות קצרות שעניינן בעיקרו חינוכי ומשפחתי הנוגעות לערב פסח ולערב יום הכיפורים. הגמרא (פסחים ק"ט א') מלמדת:
אמרו עליו, על רבי עקיבא: מימיו לא אמר "הגיע עת לעמוד בבית המדרש" חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערבי פסחים בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. וערב יום הכיפורים כדי שיאכילו את בניהם.
הישיבה (=בית המדרש) של רבי עקיבא הייתה פתוחה בכל עת, ונסגרה רק פעמיים בשנה. בערב החג הכי משפחתי בשנה ובערב החג הכי קדוש בשנה. מה הקשר בין שני הימים הללו? מדוע דווקא בהם הורה רבי עקיבא לתלמידיו להפסיק ללמוד תורה ולטפל בילדים?
אני מאמינה שרבי עקיבא רצה לומר משהו על משפחתיות, על הורות, על מסורת ועל חינוך. ואולי בעיקר על סדרי עדיפויות.
חובת ההורות
אינספור מקורות תלמודיים מבהירים כי האישה הייתה אחראית על הבישול בבית. מן הסתם במהלך היומיום האישה שבישלה גם האכילה. לפחות את הילדים הקטנים. רבי עקיבא רוצה ללמד את האב, הספון בישיבה, כמו את האב העסוק בעבודה, במחקר, או בכל עניין אחר: לא משנה מה חלוקת התפקידים הכללית במשפחה – אין תפקיד שאתה פטור ממנו עקרונית. האחריות ההורית היא טוטאלית. אם כל השנה לא האכלת את הילדים אז סמלית תעשה זאת ביום כיפור. כדי שחלילה לא יעלה בדעתך שיש אחריות הורית שאינה מוטלת עליך.
אבל זה איננו מסביר מדוע דווקא ביום הכיפורים. אם הכוונה ליום שלפני יום כיפור הרי רבי עקיבא שלח את תלמידיו לדאוג לילדיהם הגדולים לסעודה מפסקת. אם הכוונה לליל החג עצמו, בערב, הרי הוא שלח אותם להאכיל את ילדיהם הקטנים שאינם צמים. נדמה לי (וכך עולה מההשוואה לפסח) שהוא התכוון גם וגם.
רבי עקיבא סבור שאין דבר קדוש יותר מלטפל בילדים שלך. ואין דבר חשוב יותר מכך שהטיפול בהם יהיה חלק מהחינוך שלהם לקדושה. לדעת רבי עקיבא בשיא קדושת יום כיפור עליך להאכיל את ילדיך. ואולי יותר חשוב, לא מספיק שהילדים יראו את אביהם מתפלל באימה וברטט, אולי גם גוזר על עצמו תענית דיבור. צריך שתוך כדי כך הוא יאכיל אותם. חינוך ומסורת אינם דברים מופשטים. הם כרוכים בדאגה היומיומית של הורה לילדו.
מכאן כבר ברור הקשר לפסח. החג החינוכי ביותר בכל השנה. אם הכוונה לליל הסדר הרי זה עיקר מצוות היום – "והגדת לבנך". ואם הכוונה ליום שלפני הרי מה שדרוש לעשות עם הילדים זה בעיקר להשכיב אותם לשנת צהריים. שוב נראה שרבי עקיבא רוצה גם וגם. הוא לא רוצה אבות שמכינים דברי תורה רבים לליל הסדר כדי להגיד ולהגיד לבניהם. הוא רוצה אבות שמשכיבים את הילדים לישון בצהריים ומשחקים איתם ומשוחחים איתם בליל הסדר עצמו כדי להבטיח שהילדים הם חלק מהאירוע. כי בחג הכי חינוכי בשנה חובה לכרוך חינוך וטיפול. אין הגדה אחרת מדור לדור.
מקום הנחלת התורה
נדמה שבקישור בין יום כיפור לפסח רבי עקיבא מנסה לטפל בבעיה נוספת הקיימת בבית המדרש. אופן הבנת המסורת והקדושה עצמם. תורה שנוצרת במשפחה נובעת בעיקר מהרגלי החיים. משפחות קפדניות יותר יקפידו יותר ואחרות פחות. גם תחומי ההקפדה יהיו קשורים לאופיים של בני הבית ולסדרי עדיפויותיהם. אם למשל במסורת המשפחתית חובה להתפלל. אבל יש ילד אחד שלא מצליח אף פעם לשבת בשקט בתפילה. בבית אחד יריבו אתו ויענישו אותו. בבית שני יתנו נקודות ופרסים. ובבית שלישי יוותרו לו על התפילה ויתנו לו בזמן הזה לשמור על האחים הקטנים. לצאת עם הצאן למרעה. או כל פתרון אחר שימנע התנגשות. ממילא מבחינה קהילתית נוצרת בדרך הטבע חובת תפילה שיש בה סדרי עדיפויות מגוונים. כשחיים בבית המדרש, (תופעה מקובלת בעיקר בבבל. והתלמוד הבבלי אכן מתייחס לרבי עקיבא כדגם מופתי של התופעה הזו.) נוצרת תורה אחרת. תורה "אקדמית" – בחובת התפילה של בית המדרש אין סדרי עדיפויות. היא נלמדת מספרים. באופן מכוון ומודע לימדו אותנו בישיבות ובאולפנות שהספרים ולא ההורים הם המקור לתורה "האמיתית". והאמינו לי שלא מצאתי בכל הספרים הללו התייחסות לילד או למבוגר שפשוט שונא להתפלל.
רבי עקיבא, כסמל לאדם שישב בבית המדרש במנותק ממשפחתו עשרים וארבע שנים מכיר ומבטא את הפער בין סוגי התורות. אולי יותר מכל אחד אחר. רבי עקיבא, או המדרש שמייחס את הסיפור דווקא לרבי עקיבא, מבקש את תיקונה של התורה "האקדמית". הוא מבקש שבשני החגים המרכזיים ביותר, המעצבים את פניה של היהדות, בחג המשפחתי ביותר ובחג הקדוש ביותר, יחזרו התלמידים לביתם ויעצבו את החגים כמסורת משפחתית ולא בית מדרשית.
שמחת החג
הגמרא עצמה נותנת באותו מקום פירוש נוסף למצווה לטפל בילדים ערב פסח. היא פותחת בעדות על רבי עקיבא:
שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח
ומסבירה:
תנו רבנן (=שנו חכמים): חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל (בכל אחד משלושת הרגלים. פסח, שבועות וסוכות).
הגמרא יודעת שלחגים בכלל ולפסח במיוחד מגיעות משפחות רבות בכעסים והתחשבנויות. עבודת הפרך של הניקיונות, הוצאות החג הכבדות, המפגש המשפחתי הרחב על שמחתו אבל גם על פצעיו… הגמרא מבקשת שנשמח אלו את אלו לכבוד החג. שנעזוב את בתי המדרש. שנקנה מתנות זה לזו וזו לזה (ספציפית היא ממליצה על יין לגברים ובגדים לנשים…) שנעזוב את בתי המדרש ושאר מקומות עיסוקנו וניקח על עצמנו יותר תפקידים בבית לקראת החגים.
