בהפטרת מנחה ליום הכיפורים קוראים בספר יונה (יונה א' ד'):
וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.
זלדה כתבה:
כי האור שעשועי / זלדה
…
יוֹנָה הַנָּבִיא שֶׁדַּרְכּוֹ אֶל אֱלֹהִים
מְלֵאָה בְּרִיחוֹת
בְּתוֹךְ מַיִם זוֹעֲמִים
יְבַקֵּשׁ עָלֶיךָ רַחֲמִים
וְעָלַי
וְעַל כָּל הַטּוֹבְעִים.
זלדה מציעה את יונה הנביא כדגם עבורנו להתמודדות עם סכנת הטביעה. עם אוניות שמחשבות להישבר. זלדה מבקשת שנלמד מיונה רחמים. בעברית רחמים זו חמלה. בארמית אהבה. נדמה שלשניהם אנו זקוקים בשעה שאונייתנו מחשבת להישבר.
מה זו האונייה הנשברת? אנחנו מוצאים במסורת שלנו שני דימויים מרכזיים לאוניה המחשבת להישבר. הדימוי הראשון מופיע במדרש הקדום בויקרא רבה משמו של רבי שמעון בר יוחאי (ויקרא רבה ד' ו'):
תני רבי שמעון בר יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה.
נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.
אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?
אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח?!
אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!
אודה ולא אבוש, מאז נערותי זהו אחד המדרשים השנואים עלי. במערכת החינוך בה למדתי חזרו על המדרש הזה שוב ושוב. מאז ועד היום הוא מסמל עבורי את הכפייה והקנאות שיש בתפיסות אידיאולוגיות נוקשות. אין "חיה ותן לחיות", אין פשרה – משום שכולנו נוסעיה של אוניה משותפת שמחשבת להישבר. אכן רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי מבאר בגמרא בקידושין (מ' ב') את משמעותה של תפיסת אביו:
עבר עבירה אחת(!) אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה.
אין מעשה פרטי, אין רשות היחיד, אין אוטונומיה – יש רק אוניה אחת.
אבל השנה חשבתי שוב על המדרש הזה, כי להוותי גיליתי כמו כולנו שהמדרש הזה נכון ואמיתי. אנחנו נוסעיה של ספינה אחת. אבל השנה לראשונה בחיי לא חשבתי על המוני הנוסעים שמתנפלים על היחיד הקודח חור בתאו, אלא דווקא על אותו יחיד. מה מביא אדם לקדוח חור בספינה? הרי אם האונייה תיחשב להישבר הסער הגדול שבים יטביע גם אותו. הרי גם הוא שט באותה אונייה. הבנתי שאחת משתיים, או שהאדם הזה חש שאין לו מה להפסיד. שאכן כמו יונה הנביא הוא מרגיש (יונה ד' ג') ש"טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי". אם זו הרגשתו הרי שעל כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות לכך שמישהו בתוכנו, יחיד או קבוצה, הגיעו למצב שאין להם מה להפסיד. איך ייתכן שנאטום את לבנו מול מי שטוב מותו מחייו? איך לא נושיט לו יד? לא יד חומלת אלא יד המצביעה על ערכם של חייו, ערכם בעבורנו, ערכם בתוכנו. אפשרות אחרת היא שהקודח בספינה סבור שהוא משפץ את הספינה ולא מחורר אותה. מסתבר שגם במקרה זה נדרשת אמפתיה עמוקה. בניגוד לכל אינטואיציה, רבי שמעון מספר לנו שאם נחבור לצעוק על קודחי החורים הם לעולם ישיבו לנו שבתאם שלהם הם קודחים, שזו זכותם וכוחם. המדרש מסתיים בכישלון הדיאלוג. כשהמים עולים, אם לא נמצא דרך להידבר ולכתוב סוף למדרש היאך נעמוד מול הסער הגדול?
יונה הנביא יבקש עליך רחמים. ועלי. ועל כל הטובעים. גם אנחנו צריכים לבקש רחמים. ועומקם של רחמים, של חמלה ואהבה כאחת, זו אמפתיה.
אבל יום הכיפורים איננו רק, ואפילו לא בעיקר, יום של חשבון נפש קולקטיבי. זהו יום התיקון והתשובה של כל יחיד ויחידה. בהקשר הזה אני מבקשת להביא את דימוי האונייה שמציע ספר הזהר לפתיחת סיפורו של יונה. (זהר ויקהל פ"ז א' מתורגם):
יונה שירד לספינה זו הנשמה שיורדת לעולם הזה להיות בגוף האדם. היא מכונה יונה משום שיונה הוא לשון צער. כמו בפסוק "ולא תונו איש את עמיתו" (שפירושו בעברית מקראית ולא תצערו איש את עמיתו). האדם הולך בעולם הזה כספינה בים גדול שמחשבת להישבר. כמו שנאמר "וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר ".
הזהר מציע דימוי כפול לאוניה. האונייה היא הגוף שלנו והיא גם המציאות הממשית, הגשמית הסובבת אותנו, והמציאות מעורערת. כשהגוף שלנו בוגד בנו, מחשב להישבר, הדבר מערער את כל עצמיותנו – את נפשנו, את זהותנו. לפי הזוהר אנו יונה הכלואה בתוך אונייה שחשופה לסערות ועלולה להישבר בכל רגע.
בתוך הסער הגדול אנו זקוקים לרחמים. עליך, ועלי, ועל כל הטובעים.
ספר הזהר קורא לנו לשמור על אונייתנו. לתקן את חיינו ואת גופנו. אבל ספר הזהר גם מנכיח בעבורנו את העובדה הכואבת שאין לנו בעלות אמיתית על גופנו וחיינו, גם לא על המציאות הסובבת אותנו. ספר הזהר קורא לכל אחד מאיתנו (יונה א' ו'):
מַה לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד.
עם יונה הנביא, גם בתוך מים זועמים, מבקשת רחמים עליך ועלי ועל כל הטובעים.
בתפילה שיתעשת האלהים לנו.
נכתב בהשראת הרב מישאל ציון.
