במקביל לניצחון הצבאי על פרעה מלך מצרים, ולשירת הים בעקבותיו אנחנו קוראים בהפטרה לפרשת בשלח, על הניצחון הצבאי על יבין מלך חצור ואת שירת דבורה בעקבותיו (שופטים ד'-ה').

לדבורה יש שני תפקידים: היא גם נביאה – דמות דתית – מיסטית. (אנחנו בשלב הנבואה הקדומה),  וגם שופטת – מנהיגה אזרחית. היא יושבת בדרום השומרון (בין נחלת בנימין לאפרים – בין רמה לבית אל). התנ"ך מספר שבאותה תקופה ישראל נאנקת תחת שלטונו של יבין מלך כנען מחצור, שהרמטכ"ל שלו הוא סיסרא. העם פונה לעזרה אל דבורה השופטת והיא מזמנת את ברק בן אבינועם שיושב בצפון (סביב הכינרת או קרוב לתבור), שיהיה הרמטכ"ל שלה. היא אומרת לברק שה' ציווה עליו לצאת להילחם, קובעת את תוכנית הקרב, ומנבאת את נצחונו. בתגובה ברק עונה לה (שופטים ד' ח'):

אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ.

על האמירה הזו חלוקים רבי יהודה ורבי נחמיה (בראשית רבה מ' ד'):

רבי יהודה אומר: אם תלכי עמי לקדש, אלך עמך לחצור. ואם לא תלכי עמי לקדש, לא אלך עמך לחצור.

רבי נחמיה אמר: אם תלכי עמי לשירה אלך עמך למלחמה. ואם לא תלכי עמי לשירה, לא אלך עמך למלחמה.

רבי יהודה ממקד את הדיאלוג בתפקידן של קדש נפתלי וחצור בסיפור. קדש זו עיר המוצא של ברק. דבורה אכן הולכת אתו לקדש ושם הם מגייסים עשרת אלפים(!) לוחמים משבטי נפתלי וזבולון, ויוצאים לקרב להילחם בממלכת חצור. רבי יהודה סבור שהסיפור עוסק בחלוקת התפקידים הפרגמטית שבין הנביאה-השופטת, המנהיגה, לבין הרמטכ"ל. לפי רבי יהודה התכלית של שיתוף הפעולה הוא פוליטי-צבאי – הניצחון עצמו, השחרור מחצור.

רבי נחמיה סבור שתכלית הקרב שונה לחלוטין, וממילא שונה חלוקת התפקידים. רבי נחמיה חורג בקריאתו מעבר לפרק ד' אל שירת דבורה (בפרק ה'). מבחינה פרשנית הוא מדגיש את תפקידה של דבורה בסיום הקרב: נשיאת השירה שאחריו. לפי רבי נחמיה תפקידו של הרמטכ"ל הוא לייצר ניצחון ותפקידה של המנהיגה-הנביאה הוא להפוך את הניצחון לנרטיב דתי לאומי. אכן שירת דבורה מדגישה את תפקידם ואיכותם של השבטים השונים מבחינה לאומית ואת כוחו של האל. לדעת רבי נחמיה תכלית הפעולה אינה שחרור פוליטי אלא שירה – אמנות או נרטיב, וכנראה שניהם.

יש קסם גדול בעמדתו של רבי נחמיה. נדמה שההצעה שלו נשגבת בהרבה מסתם שחרור פוליטי. הוא חותר לייצור של אתוס אמנותי ותרבותי ייחודי. קריאה חדשה ויצירתית כלפי האל. מדרשים רבים מדגישים את השירה כתכלית דתית תרבותית וקיומית. רבי נחמיה טוען כנגד רבי יהודה: מה הערך בשחרור פוליטי אם הוא לא מביא ליצירה תרבותית ייחודית? אם הוא לא מביא להתעלות דתית?!

במבט ראשון נראה שעמדתו של רבי יהודה מקדשת את המלחמה, שהרי היא תכלית ההליכה של דבורה וברק. ואילו עמדת רבי נחמיה מקדשת את הדתיות והיצירה – את תכניה של התרבות. אבל בשירה בכלל ובשירה דתית בפרט, ועל אחת כמה וכמה בשירה דתית, שמושרת מפי הסמכות המנהיגותית, יש משהו מסוכן.  רבי יהודה אינו נכנע לקסם ולשגב שיש בעמדת רבי נחמיה ומתעקש להישאר עם השחרור הפוליטי. הוא יודע שחירות היא הערך היחיד שאי אפשר לכפות בשמו משהו  על הזולת. לטעמו רק על חירות ראוי להילחם. כל מלחמה אחרת היא מלחמת דיכוי בהגדרה.

ובכל זאת – איך אפשר בלא יצירה?

***

השבוע יחול ט"ו בשבט, הוא יום הולדתה של הכנסת. נדמה שאת עיקר המחלוקות הפוליטיות שלנו אפשר לבטא באמצעות מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה. האם תפקידה של הכנסת והממשלה בתוכה להבטיח חירות, או שמא מוטל עליהם ליצור שירה. האם שירה לאומית ודתית היא דיכוי מחריב או לוז החיוניות של מדינת ישראל?

כמנהגנו בשבת שירה נצטט גם הפעם שיר. שיר שמבין הבן היטב את הקשר המפחיד שבין מלחמה ושירה כמו שמציע רבי נחמיה (אותו קשר בדיוק ממנו מפחד רבי יהודה). הסדר שהשיר הזה מציע (בשתי שורותיו הראשונות) הוא ממש סדר ההפטרה – הסדר שמדגיש רבי נחמיה – מלחמה ואחריה שירה. לכאורה הוא מסכים עם רבי נחמיה שתכליתה של המלחמה היא שירה והמצע לשירה היא מלחמה. מנגד אפשר לקרוא את השורות הללו כביקורת. ביקורת על החיים בחברה שמלחמה מקדימה בה את השירה ואולי אפילו מהווה תנאי לשירה. אבל המשורר גם שם לב לשותפות אחרת בין השירה למלחמה. שותפות שאינה קשורה לסיבה ולתוצאה או לדרך ותכלית. שותפות שקשורה לאופן שבו התשוקות שלנו נודדות מהלב אל היד, במלחמה כמו בשירה.

גם התשוקות שלנו קשורות לכנסת – לציפיותינו ממנה, לתקוות שאנו תולים בה, ולמחאותינו כנגדה.

כמו כולם / אלנתן מיה

לָמַדְתִּי לְהַחְזִיק נֶשֶׁק

לִפְנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי לִכְתֹּב שִׁירִים

בַּמִּלְחָמָה הַגּוּף מְכֻוָּן הֵיטֵב 

וְלֹא רוֹאֶה דָּבָר 

מִלְּבַד רֹאשׁ אוֹ חָזֶה

בַּשּׁיר הַגּוּף מִתְפַּזֵּר לְכָל עֵבֶר 

כְּמוֹ בְּאַהֲבָה 

אֲבָל מִלְחָמוֹת מִתְרַחֲשׁוֹת 

וְשִׁירִים נִכְתָּבִים 

תַּחַת יָרֵחַ אֶחָד

וּתְשׁוּקָה נוֹדֶדֶת בְּכַמָּה דְּרָכִים 

מֵהַלֵּב

אֶל הַיָּד

(מתוך: "בזמן שחיכיתי לשמש", הוצאת פרדס)

בברכת אריכות ימים לכנסת ישראל.