אחד המדרשים המפורסמים ביותר על פרשת קרח מספר כך (תנחומא במדבר ט"ז ב'):
"וַיִּקַּח קֹרַח "
מה כתיב למעלה מן העניין? (במדבר ט"ו ל"ח):
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת".
קפץ קרח ואמר למשה: אתה אומר (שם): "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף (פְּתִיל תְּכֵלֶת")…
(אמר קרח): טלית שכלה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית?
אמר לו משה: חייבת בציצית.
אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה?!…
אמר לו (קרח למשה): דברים אלו לא נצטווית עליהם, ומלבך אתה בודאם!…
אמרו חכמינו זכרונם לברכה: חכם גדול היה קרח…
מדובר על אחד המדרשים האמיצים הפוליטיים והתשתיתיים ביותר בבחינת מחשבת חז"ל. ראשית, כי הוא נותן פרשנות מבריקה לטעמי לעובדה שהסיפור של קרח מופיע מיד אחרי הציווי על ציצית למרות שלכאורה אין קשר בין הדברים. הוא מבהיר שאי אפשר להסביר מדוע טלית שכולה ארוגה מפתילי תכלת חייבת בפתיל תכלת נוסף. במילים אחרות הוא מלמד שסדקי המופרכות שיש בחברה ותרבות הם הפתח למרד ומהפיכה, כפי שהם הפתח למחלוקת מחריבה. בעיני זו תובנה מעוררת מחשבה, על המחלוקות והמהפכות הגדולות בחיינו. אבל הסיבה החשובה יותר היא שהוא מעמיד את הכפירה של קרח כנובעת מעצם המופרכות של מצוות ציצית מהבחינה הרציונלית. זה האומץ של הדרשן.
ברור שהדרשן ראה בציצית חיוב וערך, כמו בכל שאר המצוות. את המדרשים לא כתבו יהודים שהתנגדו למצוות. היו יהודים כאלה, פילון למשל מתאר זאת במפורש. ייתכן שהם גם כתבו את דבריהם, אבל מטבע הדברים העולם הרבני לא שימר את מה שהם כתבו ולכן זה אינו בידינו. אם כך, לפנינו אדם דתי מאוד שמוכן לא רק להגיד שהמצוות אינן רציונליות אלא גם לטעון שהן אנטי-רציונליות ולכן שאדם "חכם", דהיינו אדם שמניח שהערכים כפופים לרציונליות ושהאל כפוף לרציונליות (במידה מרובה כמו הרמב"ם למשל) יגיע למסקנה שהמצוות שקריות.
חשוב לומר שלא קטעתי את המדרש באמצע. הדרשן איננו נותן תשובה לטענתו החזקה של קרח. הוא מותיר אותה במלוא עוצמתה. אנחנו רגילים לתפיסה שהאמונה הדתית בכללה והמחוייבות למצוות בפרט אינן רציונליות. אז המדרש נראה לנו טריוויאלי. אבל כשקראתי את המדרש הזה תהיתי אם אנחנו היינו מסוגלים להעמיד כזו מראה מול ערכינו הבסיסיים. האם למשל, היינו מסוגלים להעמיד מדרש בו היינו נותנים את זכות הטיעון המנצח לחכם שהיה יוצא כנגד המופרכות של ערך קדושת החיים, למשל בהתחשב בארעיותם או בכך שתוכנם יכול להיות מרושע ומזיק? כנגד ערך שלמות הגוף? כנגד המחויבות למשפחה בכלל ולילדים בפרט? כנגד ערך השוויון בין בני האדם והיותנו כולנו ברואים בצלמו של האל? האם אנחנו מסוגלים, כמו הדרשן, לעמוד באומץ מול הידיעה שערכינו כולם אינם רציונליים ואפילו אנטי-רציונליים ולדבוק בהם? לעמוד מול הידיעה שהחכמה אומרת "דברים אלו לא נצטווינו עליהם, ומלבנו אנו בודאים" ועדיין להיות מחוייבים?
אבל בעצם האמירה הזו המדרש מייצג את תפיסת היסוד החז"לית, ולכן הוא כ"כ יסודי. חז"ל פועלים בעולם הלניסטי ובתר הלניסטי. יהודים ושאינם יהודים כותבים ספרות "אקדמית" היסטורית, פילוסופית, ומהתקופה הרומית גם משפטית, באופן קוהורנטי, מבוסס טיעונים וקודיפיקטיבי (זה נכון ליוונים, לרומאים, וגם לנוצרים). יהודים שכתבו כך, לא השתמרו במסורת שלנו. חז"ל, גם כשהם מעלים טענות פילוסופיות היסטוריות או משפטיות הם עושים זאת באמצעות מדרש. מדרשי הלכה ומדרשי אגדה. המדרש מטבעו הוא אנטי-אקדמי. הוא פרגמנטלי. אסוציאטיבי. אנקדוטלי. הצורניות שלו עצמה היא אנטי-רציונליסטית. במובן הזה חז"ל מבקשים להציג אלטרנטיבה לתרבות השלטת. אלטרנטיבה שטוענת שתרבות וערכים מבוססים על ציווי, דהיינו על מחוייבות, ולא על רציונל. הציצית אינה נובעת מהשכל ואינה עומדת בקריטריונים שלו. ודווקא משום כך היא ערך.
חכמי ימי הביניים ניסו "למשמע" את חז"ל ולהציע צורות מחשבה וטיעונים פילוסופיים. אני מאמינה שחז"ל היו מתהפכים בקברם לו היו מגלים שרס"ג, רמב"ם, ריה"ל ועוד ועוד רואים עצמם כממשיכי דרכם. לדעתי הם היו חושבים שהם מתיוונים. אני מאמינה שאנחנו – שחיים בתקופה שבה ראינו איך אידיאולוגיות גדולות ובעלות עוצמה אינטלקטואלית מהפנטת מביאות חורבן והרס, אנחנו שאיננו יכולים להאמין באידיאולוגיות רציונליות, אנחנו זקוקים דווקא לחז"ל. ליכולת להתחייב לערכים גם כשאנו יודעים שלא יכולה להיות להם הצדקה רציונלית. אנחנו זקוקים לאמונה. אנחנו זקוקים ליכולת של משה לעמוד מול קרח החכם שבכל דור ודור, להכיר בחכמתו, אבל להעדיף את המחוייבות – הפרגמנטלית. האסוציאטיבית. האנקדוטלית. אנחנו זקוקים למדרש.
אבל מדרש הוא גם פרשנות למקרא אותו הוא מפרש. כפרשנות, למדרש הזה יש טיעון פוליטי מעניין ורלוונטי מאין כמוהו. קרח מציג מחלוקת פוליטית. הוא מבקש מהפכה מנהיגותית בשם שוויון מעמדי. מפשט הפסוקים משמע שהוא גם מקים משכן אלטרנטיבי למשכן הכהני – "משכן קרח". הדרשן טוען שהאיום הפוליטי הגדול של קרח טמון בכך שלמען המאבק הפוליטי על שינוי הממסד המנהיגותי, הוא מערער את הסמלים הממשיים והיומיומיים שהיו המובן מאליו המשותף והמכונן – בהקשר זה פתיל התכלת של הציצית מסמל את כל המצוות ככתוב (שם, פס' ל"ט) "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" לדעת הדרשן את מלחמת החורמה בקרח צריך להבין לא על רקע המרד הפוליטי שלו, אלא על רקע העובדה שהוא מוכן לערער עבורו את המחוייבויות הבסיסיות של התרבות בתוכה הוא פועל.
ואידך פירושה הוא…
