בהפטרה לפרשת בהעלתך אנו קוראים את חזון המנורה של זכריה (בפרק ד'), כנגד הציווי על העלאת נרות המנורה במשכן הפותח את הפרשה. אלא שבעל ההפטרה בחר להתחיל את ההפטרה הרבה לפני חזון המנורה, בסוף פרק ב', בנבואה שלכאורה כלל לא קשורה לחזון בפרק ד', במילים (פס' י"ד-ט"ז):

רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם ה'. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם.

זכריה מנבא בתחילת שיבת ציון, מתחילת תקופתו של המלך דריווש, (בנו של כורש המפורסם מהצהרת כורש שאפשרה את השיבה). בתקופתו ובעידודו נבנה בית המקדש השני ובספר עזרא אנו קוראים על כך שגויים שונים רוצים להצטרף (עזרא פרק ד') ומנהיגי העולים בתקופת זכריה – זרובבל וישוע הוא יהושע, הכהן הגדול.) דוחים אותם (לשמחתו של עזרא). דור אחד לאחר מכן, בתקופת המלך ארתחששסתא, יגיע עזרא וילחם על גירוש נשותיהם הנוכריות של שבי ציון. במילים אחרות, לשיטת רוב המנהיגות היהודית הנזכרת בתנ"ך, המקדש בפרט, ושיבת ציון בכלל, הם ליהודים בלבד.

כפי שעולה  במפורש מנבואת זכריה, הוא חולק על כך עמוקות. הוא חוגג את הקמת המקדש ההולך ונבנה בו ישכון ה' בתוכנו. בניגוד לשאר מנהיגי התקופה הוא רואה בעיני רוחו את נהירת הגויים המבקשים לקחת חלק בפרויקט, כחלק מחזון הגאולה. לגישתו כל הגויים האלה הם חלק מעם ה', מעצם רצונם להצטרף לפרויקט הציוני (דהיינו שיבת ציון). למעשה נהירת הגויים היא חלק מהותי הן מהנחלת ה' ביהודה והן מבחירתו בירושלים.

יתר על כן, בין הפיסקה על נהירת הגויים לפסקה על המנורה מנבא זכריה (בפרק ג') על בר הפלוגתא שלו יהושע הכהן הגדול. הוא מנבא את משיחתו לכהן הגדול אולם קודם לכן הוא מדגיש (זכריה ג' ד') :

הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו‍ֹנֶךָ…

בטרם יולבש יהושע במחלצות הכהן הגדול יש להעביר ממנו את עוונו. על פניו העוון הוא דחייתו את הגויים הרבים שנלוו אל ה'. בעל ההפטרה לא מסתפק בכך. בפרשנות חזון המנורה מגלה האל לזכריה ששני ענפי הזית שראה זכריה בחזונו הם (ד' י"ד):

שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ.

פשט הכוונה היא (כך עולה מהפרק וכך מפרשים רוב המפרשים) ששני ענפי הזית מסמלים את שני מנהיגי שיבת ציון זרובבל ויהושע, המנצחים על הקמת המקדש לאדון כל הארץ. בדיוק אותם מנהיגים שלפי עדות עזרא דחו את הגויים. אלא שבאופן תמוה בעל ההפטרה עוצר את קריאת ההפטרה לפני פרשנות החזון.

במילים אחרות: בתקופת שיבת ציון ישנה מחלוקת פוליטית ודתית עמוקה על תפקיד המקדש. האם הוא אמור לשמש מרכז משיכה לגויים, שעצם הימשכותם אליו הופכת אותם לחלק מעם ה' והם אפילו יכולים לשמש כהנים במקדש כגישת זכריה. או שהמקדש הוא מרכז לישראל בלבד כפי שאומרים זרובבל ויהושע לגויים המבקשים להצטרף (עזרא ד' ג'):

לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ.  כִּי אֲנַחְנוּ (הישראלים בלבד) יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

הפרוייקט שלנו הוא ליהודים בלבד. (וזו לא תהיה הפעם האחרונה בהיסטוריה היהודית שמי שדוגל בגישה בדלנית נוקט דווקא בשפה של "יחד" ו"אחדות".)

כשבעל ההפטרה, פותח אותה בחזון נהירת הגויים, כשהוא מצטט את מינוי יהושע לכהן הגדול, אבל מוכן לתת לו פתחון פה רק כשהוא מכפר על עוונו, כשהוא קוטע את ההפטרה בטרם יוודע לנו שהמנורה מוקפת בזרובבל ויהושע, והם המפתח לפרשנות חזונה – הוא למעשה מבקש להנחיל לנו רק את גישת זכריה. הוא אינו מוכן שגישת זרובבל ויהושע על מקדשם הטהרני תהיה הפתרון לחזון המנורה – לחזון המקדשי של זכריה. הוא מבקש שחזון המנורה יתפרש באמצעות נבואת הרינה והשמחה של זכריה.

אני מבקשת לטעון שהבחירה הזו אינה רק בחירה אידיאולוגית של בעל ההפטרה אלא גם בחירה פרשנית ביחס לפרשה. בניגוד למה שנדמה בקריאה ראשונית, ההפטרה אינה מכוונת רק להתקשר למעשה המנורה שבתחילת פרשת בהעלותך. היא מבקשת לקשור את הציווי על המנורה שלכאורה מופיע בפרשה ללא הקשר ממשי (לאחר שכבר למדנו כל שניתן ללמוד על המנורה בספר שמות), לחלק נכבד מנושאי הפרשה שעיקרה הרחבת הנכללים בקדש. ראשית, עד ספר במדבר רק הכוהנים נכללו בקדש. בתחילת פרשת בהעלותך מורחב העיסוק בקדש גם ללוויים והם מוקדשים לעבודתם בטקס רב רושם. לקראת סופה של הפרשה תתרחב ההנהגה כשם שהתרחבה הכהונה. הנבואה תחדל להיות סממן ייחודי להנהגתו של משה והיא תחול על 70 הזקנים ואלדד ומידד שמיועדים להנהיג אתו את העם. בסוף הפרשה כל העם יחכה להחלמתה של מרים מהצרעת כאות לחלקה בהנהגת העם. בין לבין יבקשו האנשים שלא יכלו להשתתף בחגיגת הפסח "לָמָּה נִגָּרַע" וה' ייסד את פסח שני כדי שגם הם ייכללו בחגיגות. לאחר מכן יבקש משה מרעואל בן חובב המדיני לבוא איתנו אל הארץ המובטחת כדי להיות לנו "לעיניים", כלומר מנהיג ויועץ. אם כך ההרחבה בהנהגה, ובכלל בנטילת חלק בקדש (במשכן, בנבואה ובבניית ארץ הקדש) מתרחשת בפרשת בהעלותך ללוויים נשים זקנים וגויים, והיא אולי המוטיב המרכזי ביותר בפרשה. או במילותיה של ההפטרה: רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן. כי כולם נכללים.

שבת של שלום רינה ושמחה.