פרשת חקת היא אחת הפרשות הטרגיות ביותר בכל התורה. הפרשה בה אנחנו מגלים שמשה ואהרן לא יזכו לממש את חזונם עליו עמלו 40 שנה (במדבר כ' י"ב):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

למה? במה חטאו?

מדרש קדום מאוד, שמופיע בהרבה מאוד גרסאות מתייחס לשאלת חטאו של משה. להלן בגירסה התנאית הקדומה של הספרי (במדבר קל"ז):

שני פרנסים עמדו: אחד אמר אל יכתב סורחני (החטא שלי. הכתם שלי), ואחד אומר יכתב סורחני. 

דוד אמר אל יכתב סורחני, שנאמר (תהלים ל"ב א') "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה"

משה אמר יכתב סורחני (במדבר כ"ז י"ד): "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי".

משל למה הדבר דומה? 
לב' נשים שהיו לוקות בבית דין. 
אחת לוקה על שקלקלה (= זנתה) ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית.
זו שגנבה פגי שביעית אומרת: בבקשה מכם הודיעו סורחני, שלא יהו העומדים סבורים לאמר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה!
תלו לה הפגים בצוארה והיו מכריזין לפניה על הפגים זו לוקה.

המדרש מספר לנו שחטאו של דוד המלך כבד והוא מבקש להעלים את החטא (שכידוע מהתנ"ך לא הועלם) ואילו חטאו של משה קל ולכן הוא מבקש שכולם ידעו על מה הוא נענש. אלא שהמשל לא לגמרי מובן. מדוע דנים יחד שתי נשים על עבירות שלגמרי לא קשורות זו לזו? ומה בכלל העבירה בלגנוב פירות שביעית (הם פירות שנת השמיטה)? הרי מיסודם הם הפקר וכל מי שרוצה יכול לבוא ולאכול אותם. (בהרבה מהנוסחאות היא לא גנבה אלא ליקטה ואז השערת המפרשים היא שהיא נענשה על כך שאכלה פירות מקודשים כשהם בוסר. בעיה הלכתית לא ברורה מאליה שכן הדבר תלוי בסוג הפירות ובאופן הרגיל שבו הם נאכלים). פרופ' ליברמן מסביר שאכילת פגי שביעית היא לשון מרומזת לקיום יחסי מין שאין בהם זנות אולם הם אינם "במועדם" כגון בתקופת האירוסין (שבאה אחרי הקידושין). הוא מוכיח זאת באמצעות ציטוטים תלמודיים כמו למשל (בבלי סנהדרין, ק"ז א'):

ראויה היתה לדוד בת שבע… אלא שאכלה פגה.

כך גם בביטוי מוזר בירושלמי (כתובות ב' י'):

יוצאין היו (היינו) ללקט בפגי שביעית ושמענו פלוני ממלל על פלונית אשתו, אשה פלונית ממללת על בניה.

המלל על האשה והבנים הוא שיש פגם בייחוסם (כגון שהבנים אינם מהבעל או שהאשה זנתה על בעלה וכיוצ"ב). הסיטואציה בה העדים שומעים שהאנשים מדברים על בני משפחתם היא כשהם יוצאים "ללקט בפגי שביעית". ככל שמדובר על אנשים שיצאו לקיים יחסי מין שאינם ניאוף ממש אבל גם היתר אין בהם, מובן איך אגב מעשיהם הם שמעו עדויות על מעשיהם המיניים או נסיבות הולדתם של בני משפחה שונים. 

בכך לכאורה מתיישב המשל. שתי נשים נדונות יחד, שתיהן על עבירות מיניות. האחת עבירתה כבדה ביותר ודינה מוות. השניה עברה עבירה שמחייכים מתחת לשפם על קיומה, ואני מניחה שרובנו לא היינו חושבים שזו עבירה בכלל. האשה שעבירתה קלה רוצה להבדיל את עצמה מרעותה ומבקשת שעוונה יפורסם. אלא שהמשל אינו מתיישב עם הנמשל. ראשית אין שום דמיון בין העבירה של משה רבנו לעבירה של דוד ובת שבע. שנית התנ"ך פירסם את עבירותיו של דוד, ושלישית, והכי חמור: משה אכן נדון ונענש קשות. דוד המלך ביקש סליחה וכלל לא נידון ונענש אז מה הקשר בין המשל לנמשל?

פרופ' שפרבר מציע למדרש הסבר מרתק המשנה את הבנתו לעומק. הוא עומד על כך שמדובר במדרש עתיק מאוד כפי שעולה מריבוי נוסחאותיו (כולל ריבוי במקורות תנאיים) וסבור שבמקורו הוא סיפר על אשה שנדונה כשמחרוזת פגי תאנה לצווארה. ביוון העתיקה ובעיקר באתונה היה נהוג לייחד אנשים ממעמד נמוך ולפרנסם מקופת הציבור אולם בעת שהתרגשה פורענות כגון בצורת או מגיפה, היו לוקחים גבר ואשה מקבוצה זו, עונדים סביב צווארו של הגבר חוט שחור, סביב צווארה של האשה מחרוזת של תאנים לבנות (וממילא פגות), מובילים אותם בעם רב ברחובות העיר וסוקלים אותם למוות מחוצה לה כדי לפייס את האלים. מנהג זה מופיע גם במקורות רומיים וביזנטיים שלא שכחו את אימתו של המנהג הקדמון.

התנאים המאוחרים שכבר לא הכירו את המנהג ניסו להתאימו לביטוי "פגי שביעית" כפי שהם הבינו אותו אולם במקורו המשל והנמשל מתאימים עד מאוד ומהווים התרסה כלפי אלהים.

במקור דוד שאכן נאף עם אשת איש לא נענש כלל, כפי שאיננו שומעים דבר על עונשה של האשה שזנתה. ואילו משה רבנו שבכלל לא חטא אכן נענש ונראה כי זהו עונש "לרצות את האל" על לא עוול בכפו מהזעם המגיע לעם על תלונותיהם. אכן, לעומת הסיפורים האחרים, והרבים, בהם בני ישראל התלוננו ואף נענשו, בד"כ במגיפות קשות, בסיפור מי מריבה רק משה ואהרן נענשים. אם כך, ככל שמצאנו רקע היסטורי נכון למדרש, הרי שהמדרש אינו בא סתם לשמור על כבודו של משה ולהדגיש כי חטאו קטן. אלא לטעון שבכלל לא חטא ושהוא מוקרב כשעיר לעזאזל עבור העם. בהקשר הזה הופך המדרש להתרסה כנגד הטראגיות החריפה העולה מהפרשה. כאילו מבקש משה רבנו מהאל להציג קבל עם ועדה את העובדה שהוא מוקרב כמו אותן נשים יווניות.

אם כך 3 פרשנויות למדרש. האחת קריאת הביטוי "פגי שביעית" כפשוטה, כעוסקת בעבירה פעוטה מתחום דיני השמיטה או מתחום הגניבה. השנייה הבנה ספרותית – חברתית של הביטוי כמרמז למיניות שלא בעיתה. והשלישית הבנה היסטורית של מקורות המדרש. לפי שתי האפשרויות הראשונות בא המדרש לשמור על כבודו של משה. לפי האפשרות השלישית בא המדרש להתריס כנגד העוול שנעשה למשה.

שבת של שלום וקריאות מורכבות.