טקס עגלה ערופה המופיע בפרשת שופטים הוא מצווה מהתורה שחז"ל בעוז רוח (או עזות מצח, תלוי בעיני המתבונן) ביטלו. כך מתארת המשנה (סוטה ט' ט'):

משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה, (בן פרישה) היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרצחן.

לא רק שהמשנה קושרת את ביטול הטקס לתקופה מסויימת היא תולה זאת באדם ספציפי ושמו אלעזר בן דינאי. לשונה של המשנה תמוהה, ועיון בכתבי היד עוד מקשה על הזיהוי. בגירסת התלמוד הבבלי למשנה כפי שציטטתי לעיל נראה שמדובר באדם אחד שהיו לו שלושה שמות שונים. חנוך אלבק מפרש:

אימתי רבו הרצחנים? משבא אלעזר בן דינאי, שהיה מן הקנאים שמרדו ברומיים כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית. "‏ותחינה בן פרישה היה נקרא" – בתחילה כיבדוהו וקראוהו תחינה וכו' שמשמעו חנינה בן (בעל) נפלאות. ‏"חזרו לקרותו (בן הרצחן") – כשהירבה להרוג גם ממתנגדיו היהודים. ‏

דהיינו לפי אלבק אלעזר בן דינאי היה שמו המקורי, בהערצה הוא נקרא תחינה בן פרישה, וכשהסתבר שהקנאות משמעה בראש ובראשונה רציחה מאסיבית של יהודים החולקים עליך הוא כונה "בן הרצחן". (לפי כתבי יד של המשנה ושל גירסאות נוספות של המדרש הזה וכך סבורים חלק מהחוקרים מדובר על שני אנשים שונים, אולם) היום אני מבקשת להתמקד באלעזר בן דינאי. את אלעזר בן דינאי אנו מכירים מכתביו של יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ברומאים ספר ב' י"ב):

ואחרי מות הורדוס… ירש קוּמַנוּס את משרת הנציב… ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים (טבח ביהודים)… כעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים. כי בקרבת הכפר גֶנָה (מזוהה כג'נין)  בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי הפנים אשׁר בקרב השמרונים הלכו אל קוּמנוּס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענוּת הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קוּמנוּס דחה את תחנוּני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח נפש. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס. הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא, באזור שכם) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינִים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמוּ אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושֹׁד, ומרי הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם.

ובפרק י"ג:

…ועל שארית ארץ יהודה הקים (הקיסר נירון) את פֶלִכְּס לנציב. והוא לקח בשבי את אלעזר ראש השודדים, אשר מלא את הארץ חמס עשרים שנה, עם רבים מאנשיו ושלח אותם אל רומא. ולא היה קץ למספר השודדים הרב, אשר הוקיע פלִכּס על צלבים ולחברי השודדים האלה מקרב יושבי הערים, אשר גִלה את עונם ויִסר אותם קשה. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים…

ונטידיוס קומנוס היה הנציב הרומי בין השנים 48-52 לספירה ואנטוניוס פליקס שימש בתפקיד בין השנים 52-60 לספירה. יוספוס מעיד שפליקס אסר את אלעזר בן דינאי ונראה שהדבר היה יחסית בתחילת תקופת פעילותו. הוא גם מעיד שבאותו מועד בן דינאי היה פעיל כ-20 שנה. אם כך פעילותו של בן דינאי נמשכת משנות ה-30' של המאה הראשונה לשנות ה-50'. בקדמוניות היהודים (ספר 20 פרק ו') מתאר יוספוס את אלעזר בן דינאי כך:

מנהג הגלילים, בבואם לעיר הקודש בחגים, היה לנסוע במסעותיהם בארץ השומרונים; ובעת הזו שכן בדרך שהלכו, כפר שנקרא גיניא (ג'נין), אשר נמצא בגבולות השומרון והמישור הגדול, שבו נלחמו אנשים המשתייכים אליו עם הגליל, והרגו רבים מהם… כאשר הודיעו למנהל הגלילים על הנעשה, באו לקומאנוס, וביקשו ממנו לנקום את רצח ההרוגים; אבל הוא הוכרע על ידי השומרונים, בכסף, לא לעשות דבר בעניין; שהגליל לא היה מרוצה ממנו מאוד, ושכנעו את המוני היהודים להתחמש ולהילחם על חירותם, ואמרו שהעבדות היא דבר מר בפני עצמו, אבל כאשר היא חוברת לפגיעות ישירות, היא לגמרי בלתי נסבלת. וכאשר עיקר אנשיהם (מנהיגי היהודים) השתדלו להרגיע אותם, והבטיחו להשתדל לשכנע את קומאנוס לנקום על ההרוגים, הם לא שמעו להם, אלא לקחו את נשקם, וביקשו את עזרתו של אלעזר בן דינאוס. שודד, ששנים רבות מצא את משכנו בהרים, ובעזרתו שדדו כפרים רבים של השומרונים. כששמע קומנוס על פעולה זו שלהם… יצא נגד היהודים, ותפס אותם, והרג רבים מהם, ושבה המונים בחיים. אז מנהיגי ירושלים… לבשו שק וערמו אפר על ראשם, ובכל אמצעיהם התחננו בפני המורדים, שיעמידו לנגד עיניהם את הסכנה לארצם, את הבערת מקדשם ואת עבדותם, ועבדות נשותיהם וילדיהם, כתוצאה של מעשיהם… השכנועים האלה גברו עליהם (על ההמון). והעם התפזר וילכו אל ביתם ואחרי הזמן הזה הוצפה כל יהודה בשוד.

ובפרק ח' לאחר מינויו של פליקס לנציב:

פליקס תפס והרג רבים… יחד עם השודדים. הוא גם תפס את אלעזר בן דינאס, שהרכיב פלוגת שודדים, ואת זה עשה בבגידה; כי הוא נתן לו הבטחה שלא יסבול כל רע, ושכנע אותו בכך לבוא אליו; אבל בבואו, קשר אותו ושלח אותו לרומא. פליקס גם התנגד ליונתן הכהן הגדול… אז פליקס הגה שיטה שבאמצעותה הוא יוכל להיפטר ממנו… לפיכך שכנע פליקס את אחד מחבריו הנאמנים ביותר של יונתן, אזרח ירושלים, ששמו דורס, להביא את השודדים על יונתן, כדי להרוג אותו; ואת זה עשה כשהבטיח לתת לו ממון רב כתגמול. דוראס נענה להצעה, ותכנן את רצח יונתן  בדרך הבאה: חלק מהשודדים עלו לעיר, כאילו הם הולכים לעבוד את ה', בשעה שיש להם פגיונות מתחת לבגדיהם, ובכך שהם התערבבו בין ההמון הם הרגו את יונתן. וכיוון שרצח זה מעולם לא ננקם, עלו השודדים בביטחון רב ביותר בחגים לאחר זמן זה; ובהיותם מוסתרים כלי נשק כבעבר, והתערבבו בין ההמון, הרגו אחדים מאויביהם, והיו כפופים לאנשים אחרים תמורת כסף; והרגו אחרים, לא רק בחלקים נידחים של העיר, אלא גם בבית המקדש עצמו;

משני המקורות עולה שמבחינת יוספוס בן דינאי הוא רוצח ושודד אולם גם לוחם חירות שההמון נוהה אחריו. הוא נלחם בשומרונים אויבי ישראל שיושבים באזור ג'נין ושכם. המלחמה הנזכרת במלחמות היא נקם של אספסוף בשומרונים בשל רצח של יהודי אחד בדרך באזורם. לא ברור אפילו על ידי מי ובאילו נסיבות. לעומת זאת בקדמוניות מדובר על רצח מתוכנן של תושבי ג'נין ביהודים רבים. כך או כך מנהיגי ירושלים ונכבדי היהודים מתנגדים למלחמות האספסוף בשומרונים. אלעזר בן דינאי הוא אחד ממנהיגי הקבוצות הקיצוניות הללו, ונראה שהוא גם המאורגן שבהם. לפי יוספוס הפרעות בשומרונים והעובדה שהן מתנהלות ללא צבא מאורגן ובניגוד לעמדת השלטון היהודי מסלים את ריבוי "השודדים", כמו גם גורם לטבח של קומאנוס ביהודים. על פי שני המקורות, לאחר שקומאנוס מוחלף בנציב פליקס, הלה מחסל את הקבוצה הלאומנית של אלעזר בן דינאי אולם זו מוחלפת על ידי הסיקריים, שלפי הגירסה בקדמוניות, הם התארגנו ממש בחסותו של פליקס, והביאו את הרצחנות הפנים יהודית ללא משפט, ללא חוק וללא הנהגה מאורגנת אל תוככי המקדש וירושלים. מכאן אנחנו כבר ממש בראשית המרד הגדול על קבוצות הקנאים השונות (והסיקריים בתוכם) שיבעירו אותו.

ברי שמנקודת מבטו של יוספוס, אלעזר בן דינאי, הקנאי, לוחם החירות, הבז למיסוד היהודי כמו הרומי ונוקם את נקמתו בתושבי ג'נין ושכם, ללא משפט, וללא הבחנה בין מחבלים לתושבים לרבות זקנים נשים וטף הוא לא יותר מאשר "ליסטים". בעיניו גם הלאומנות של הסיקריים מונעת מבצע כסף, אולם הסיפור עצמו מלמד שזו אינה כל התמונה.

אלעזר בן דינאי מופיע גם אצל חז"ל מספר פעמים. כפי שראינו במשנה בסוטה, המשנה מכירה בהערצה של ההמון כלפיו, אולם מתארת אותו בסופו של דבר כ"בן הרצחן". מי שהביא לארץ אנדרלמוסיה של שפיכות דמים ללא משפט. בכתובות, דנה הגמרא בדינן של נשים שנפדו מהשבי, האם הן מותרות לבעליהן. המשנה אומרת שנשים שנשבו לצורכי ממון, דהיינו כדי להימכר (לעבדות או זנות) מותרות, אולם אלו שנשבו על מנת להרוג אותן, ונפדו אסורות. (כך מפרשים רוב פרשני המשנה הקלאסיים אולם לטעמי פשט המשנה הוא דווקא שמי שנשבתה, דהיינו נאסרה בגין חוב כספי מותרת, שאז יש יותר סיכוי שהיא הוחזקה בשבי באופן ממוסד ונשמרו כלפיה החוקים הנוהגים) ואילו מישהי שנשבתה כדי להמית אותה או כדי למוכרה לעבדות וזנות, מן הסתם עשו בה השובים כרצונם. מכל מקום הגמרא מדגימה מי הן נשים שנשבו על מנת להרוג אותן (כתובות כ"ז א'):

אמר רב: כגון נשי גנבי (נשות הגנבים) ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי.

מסתבר שהכינוי של יוספוס כלפי בן דונאי כ"ליסטים" הוא בדיוק הכינוי שהשתמר בחז"ל שראו את המורדים הללו כגנבים, ובראשם אלעזר בן דונאי, היחיד שהגמרא מכירה בשמו. אגב הדוגמה החז"לית, מתבררת עומק טענתם של זקני ירושלים כלפי ההמון המבצע את הפרעות. מסתבר שלפי חז"ל אכן ההמון סיכן את נשותיו (ואולי גם את ילדיו) שכן הרומים שבו את נשות המורדים כך שהן נשבו "על ידי נפשות".

המקום היחיד שאלעזר בן דינאי מתואר באופן אוהד יותר הוא במדרש האמוראי הארץ ישראלי (שיר השירים רבה ב' ז') על הפסוק (שיר השירים ג' ה'):

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען, כנגד ד' דורות, שדחקו על הקץ ונכשלו ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים.

במדרש האחד והיחיד הזה משתמר בן דינאי ככישלון, אולם לא כ"בן הרצחן" אלא כלוחם גאולה – אדם שניסה "לדחוק על הקץ" – להביא את מוראות ההיסטוריה לפתרונם ולתעודתם. אלא שלגישת חז"ל הרוצחים לשם גאולה אינם מביאים פחות חורבן מרוצחים אחרים אלא יותר, עד כדי כך שלעיתים מעדיפים בני עמם לזכור אותם פשוט כליסטים, גנבים, ובני רצחנים.

****

קריאת המשנה, לאור הרקע ההיסטורי בו הופסק ביצוע טקס ה"עלה הערופה", מאפשרת להבין טוב יותר את המתח שבטקס, כמו גם את נועזות פסיקתם של חז"ל לחדול ממנו. פלביוס מתאר שוב ושוב כיצד זקני יהודה וירושלים ונכבדיה מתנגדים לרצחנות הפושה בהמון. איך לעיתים הם אפילו מצליחים לגרום להמון להפסיק את מסעות הנקם שלו בתושבי שכם וג'נין. אולם כשישנם המונים מוסתים, במשך עשרות שנים, גם אם הם פועלים בניגוד לעמדת ההנהגה, חז"ל כבר לא מוכנים להכיר בכך שמותר להנהגה לומר (דברים כ"א ז'-ח'):

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'.

לדעת חז"ל יש גבול לחוסר האחריות המיניסטריאלית. לא על הכל ניתן לכפר בטקס,  גם אם התורה מאפשרת.

שבת של שלום אחריות וכפרה.