בפרשת בא התורה מתארת דיאלוג בין משה לפרעה (שמות י' ח'-י'):

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם (פרעה): לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם;

מִי וָמִי הַהֹלְכִים?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: יְהִי כֵן. ה' עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם… לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה', כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים.

זה הדיאלוג האהוב עלי בתורה. זה חזונו של משה על הדת החדשה, שבמידה מרובה הוא אישית עומד לייסד. בכל הדתות שמכיר פרעה, עובדים את האל הגברים. משה חושב שהוא הולך לייסד דת שבה כולם כולל כולם שותפים בעבודת ה'. במדבר, כל עוד משה היה חי, אכן כך היה. מי שעוקב אחר כל תיאורי עבודת ה' בים סוף, במעמד הר סיני, בהקמת המשכן, בעצם בכל מקום, רואה שאכן כולם שותפים לכל עבודת ה' – נשים כגברים, זקנים כטף. אני מאמינה שאנו חיים בתקופה שבה אנו גואלות וגואלים את תורת משה מניוונה. משיבים אותה לכוונתה המקורית (להרחבה בעניין זה ראו האתוס של ספר שמות).

אבל קשה לדמיין את שגב הגאולה בתוך הסגר האינסופי שבו אנחנו שרויים. שבוע ועוד שבוע. חודש ועוד חודש. הגעגועים גוברים. עסקים קורסים. ואנשים מתים. דווקא בתוך המציאות הזו אני חוזרת לפסוק הזה. לא כעמדה דתית-פוליטית אלא כעמדה קיומית- משפחתית. כך מפרש הנצי"ב מוולוז'ין (הר' נפתלי צבי יהודה ברלין, המאה ה-19, מקים ישיבת וולוז'ין) בפירושו "העמק דבר":

"כִּי חַג ה' לָנוּ". והוא שמחה. ואי אפשר לשמוח בלי בנים ובנות.

הנצי"ב אומר בפשטות: השמחה היא המשפחה. אי אפשר לשמוח בלעדיה. כבר חודשים שאנו מסתגרים בבית עם בנינו ובנותינו. ומעט מדי פעמים זה שימח אותנו. שימח ממש. לדעת הנצי"ב החזון הגדול של משה היא שמחת המשפחתיות. והיא היא האתגר שלנו כעת.

אבל איך נישא פנינו אל זקנינו? שהפקרנו אותם (או שמרנו עליהם – תלוי בנקודת המבט) בלי בניהם או בנותיהם? אל הצעירים והמבוגרים החיים בגפם? מה יאמרו הם על דבריו של הנצי"ב "ואי אפשר לשמוח בלי בנים ובנות"? לאדם היחידי, למי שנמצא כעת בבידוד, ובעצם לכולנו, אני מבקשת להביא את פירושו של רבי נחמן מברסלב על הפסוק הזה (ליקוטי מוהר"ן כ״ד ג׳):

וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך, בבחינת (שמות י' ט') "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ".

רבי נחמן אומר, בפרשנות יונגיאנית מאוד, שבאישיות של כל אחד ואחת מאיתנו יש פן של נער ושל זקן, פן של גבר ושל אשה, ואפילו פן חייתי ("הנפש הבהמית"). כשאנו עוסקים במצווה, בדבר שאנו מאמינים בו, בדבר שמשמעותי בעינינו, כל חלקי האישיות שלנו, ובלשונו "כל העולמות"  מתעוררים (וקצת בדומה ליונג, גם מעוררים איתם עולמות עליונים. בשפה של יונג  – "עולמות ארכיטיפיים"). כל חלקינו באים לידי ביטוי. אנחנו מובטחים מניוון כי אנו עצמנו הורינו ובנינו גם יחד. לדעת רבי נחמן מה שיוצר את "חַג ה'" הוא היכולת שלנו למצוא משמעות – לא באופן תיאורטי אלא במעשים יומיומיים, במצוות.

רבי נחמן מסביר שלבד או באופן משפחתי, בבידוד או בעבודה החיונית, עלינו לעורר את כל עולמותינו. להחיות אותם.

שבת של שלום, משפחתיות וחיוניות.

פורסם ביום 22.1.21.