כשבוחנים מדוע נבחרה ההפטרה מישעיהו לפרשת בראשית בד"כ מתייחסים לפסוק הפותח בהפטרה העוסק באל כבורא (ישעיה מ"ב ה'):
כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ. נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.
אלא שכוחו של האל, יכולתו לברוא וליצור ושליטתו בטבע ובהיסטוריה אינן מיוחדות לפרק זה. אם רוצים דווקא את יפי שירתו של ישעיהו על הבריאה הרי ישעיהו מ' וביתר שאת ישעיהו מ"ה עוסקים בבריאה הרבה יותר בהרחבה. ישעיהו נ"א ט'-י' מחדשים פרטים במעשה הבריאה. אז למה דווקא ההפטרה הזו?
אני סבורה שמי שבחר בהפטרה הזו היה רגיש מאוד למחזוריות של קריאת התורה. לעובדה שאנו מסיימים את ספר דברים ועוד באותו מעמד פותחים בספר בראשית. אין יותר אוניברסלי מספר בראשית. מיתוס הבריאה. נפתולי האדם והמשפחה. חטא וצדק. יחסים פוליטיים מלחמות וגרות כוח ורעב. עושר ועוני. אף אחד מנושאי ספר בראשית אינו ייחודי לישראל. לעומת זאת לא לחינם מסתיים ספר דברים במילים לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. יצירת עם ישראל, קורותיו חובותיו וייעודו אלו הנושאים שמעסיקים את שאר ספרי התורה ובמיוחד את ספר דברים. דברים חוזר על עיקרי ההיסטוריה הישראלית שבכל הספרים הקודמים, ועל המשמעות הדתית והלאומית של ההיסטוריה הזו. הוא בכלל לא מתייחס למה שקדם לאבות, אף לא לנפתוליהם האישיים. ההפטרה מחברת בין חתימת "דברים" – לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לפתיחת בראשית – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
הפסוק הראשון של ההפטרה מזמין אותנו לחשוב שהנבואה עוסקת בבריאת השמים והארץ. ממש כמו שספר בראשית מזמין אותנו לחשוב שבכך עוסקת התורה. הפסוק הבא אחריו מיד מעמיד אותנו על טעותנו:
אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ. וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם.
ישעיהו אמנם מזכיר שה' הוא בורא כל אך מתעניין בעצם בעיקר בעם ישראל. כך בדיוק נראה סיפור הבריאה מנקודת מבטו של ספר דברים – הקדמה קצרה כדי להבין את הרקע לבריאת העם.
אבל זה אינו הקישור היחיד בין ההפטרה לסיום ספר דברים. אחד הקישורים הבולטים ביותר הוא שסיומו של ספר דברים מדגיש מאוד את השירה. שלושת הפרשות האחרונות של דברים עוסקות בשירה. בפרשת "ניצבים" נראה שהתורה בכללותה מכונה שירה. משה מצווה לכתוב את השירה וללמדה את בני ישראל ומתבשר שהשירה הזו תהיה עדות נצחית בין ה' לישראל. בפרשת "האזינו" מסכם משה את יחסי ה' עם ישראל בשירה דתית מאוד ובפרשת "וזאת הברכה" נפרד משה מעמו בשירה לאומית אודות תפקידם של השבטים. אין עוד ספר בתנ"ך שמעניק כזו משמעות תשתיתית לשירה באופן חוזר ונישנה. חוץ מההפטרה שלנו… (תהילים הוא שירה אבל הוא לא טוען שהשירה היא ברית הנצח בין ה' לישראל או שהיא יוצרת / מבטאת גאולה כמו ההפטרה שלנו).
בהפטרה מצווה ישעיהו על האנושות בעתיד הגאולי לשיר. אם שירת דברים היא שירה ישראלית מאוד הדנה בעם ישראל ובקשר שלו עם האל כפי שאופייני לדברים הרי ישעיהו מדבר על שירה אוניברסלית לגמרי. כמו שמתאים לספר בראשית (ישעיהו מ"ב י' – י"ב):
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם. יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר. יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ. יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ.
(עוד על הפסוק הזה ראו במאמר "שירה פריפריאלית")
"בראשית" ו"דברים" נאבקים ביניהם על השאלה מה מוקד התורה? מה מוקד ההתגלות? עם ישראל או האדם בכללותו? כמו שאנחנו יכולים לראות במציאות שלנו אלו שתי תנועות פוליטיות הפוכות ומסוכסכות מאוד. ישעיהו כמו מרביתה של מסורת הגאולה בעם ישראל מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. או ליתר דיוק להפוך את החבל למעגל.
