מעל 20 שנה אני עורכת דין. אלפי פעמים הזהרתי לקוחות שעליהם לומר את האמת שאם לא כן הם יהיו צפויים לעונשים הקבועים בדין. כבר בשנה הראשונה כעורכת דין ידעתי שאני משקרת. אף אחד מהם לא צפוי לעונש הקבוע בדין. העובדה שאין כל מחיר לעדות שקר, גורמת לכך שאנשים נורמטיביים לא יאמרו אמת, מסבכת מאריכה ומייקרת את ההליכים המשפטיים וכמובן גם מעוותת אותם. אני מפללת ששופטים יגישו תלונה על עדי שקר. שייפתח כנגדם תיק פלילי. אני מאמינה שזה היה מייעל ומטייב את מערכת המשפט באופן חד. בפרשת שופטים מסתבר שזו לא מחשבה מקורית. התורה הבינה זאת כבר לפני אלפי שנים (דברים י"ט ט"ז-כ"א):

כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה…  וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר… וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל.

לפי התורה השופטים צריכים "לדרוש היטב". לא כל מי שנחזה לשקרן הוא אכן כזה, ועוד בכוונה. הזיכרון האנושי הוא אחד הדברים המתעתעים בתבל. אנחנו זוכרים דברים שלא קרו. אנחנו שוכחים דברים שקרו. כולנו "מתקנים" את זיכרונותינו. התורה גם מבינה שלשופטים יש נטייה לחוס על השקרן. הם לא ירצו ליזום הליך פלילי דווקא בשל כך שהם מבינים את תוצאותיו. אבל התורה מבינה שהחמלה הזו גורמת לריבוי שקרנים. שדווקא פתיחת תיקים פליליים כאלה תביא לביעור הרע. לטיהור מערכת המשפט. אולם חוק התורה לא הרשים אותי. גם בספר החוקים הישראלי עדות שקר היא עבירה פלילית שעונשה 3 שנות מאסר. הנורמות אינן נקבעות לפי החוק הכתוב אלא בהתאם ליישומו. מסתבר שלפי המקורות במערכת המשפט היהודית הקדומה אכן נלחמו בפועל בעדי שקר (=עדים זוממים, בלשון ההלכה). כך מספרת אגדה תלמודית שכוללת את כל מוראותיה, קשייה והאחריות הנוראה שמוטלת על כתפי שופטים במערכת המשפט (מכות ה' ב'):

אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה (לשון שבועה) אם לא הרגתי עד זומם. להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים "אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון" (העבריין עליו הם העידו באופן שיקרי והוצא להורג על פי עדותם).
אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי!
שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם. (לגישתו ההלכתית של בן שטח אם היה רק עד שקר אחד אסור להעניש אותו שכן ממילא תוצאה משפטית לא נפסקת עד שיש לפחות שני עדים).
מיד קבל עליו רבי יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח.
וכל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע.
וכסבורין העם לומר קולו של הרוג (עד השקר שנהרג הוא הבוכה מקברו).
אמר (יהודה בן טבאי): קולי שלי הוא (הבוכה)!
תדעו: למחר הוא (יהודה בן טבאי) מת – אין קולו נשמע. (יפסיקו להישמע קולות מהקבר).
אמר רב אחא בנו של רבא לרב אשי (מכאן מתורגם): (זה שהפסיקו לעלות קולות מהקבר זו לא הוכחה לשום דבר) שמא הם (עד השקר ויהודה בן טבאי) עברו להשמיע את קולותיהם זה כלפי זה בבית דין של מעלה, (עכשיו כששניהם מתים) או ש(יהודה בן טבאי) פייס אותו (את העד הזומם).

באגדה רבי יהודה בן טבאי מעיד על עצמו שכדיין הוא הוציא להורג עד שקר. מתברר שישנה מסורת המיוחסת למאה ה-1 לפנה"ס שהוגשו כתבי אישום כנגד עדי שקר בפועל. לא רק זאת, הייתה לחכמים מחלוקת הלכתית עם הצדוקים, בעניין הרשעת עדי שקר. ממילא גם כשהצדוקים שלטו במשפט העברי, הם נלחמו בעדי שקר. אם כך, מדובר על דין שקוים הלכה למעשה במשך לפחות כמה מאות שנים!

אבל המשפט לעולם מורכב. לפי הפרשנות המשפטית של שמעון בן שטח (אב בית הדין) היה אסור לבן טבאי (נשיא הסנהדרין באותו מועד) להרוג את עד השקר. לפי הגישה של בן שטח, עדי שקר יש לדון רק בזוגות. רק כששניים שיקרו יחד וניתן מבחינת דיני הראיות להרשיע את שניהם. מחלוקת משפטית לגיטימית, כמעט הייתי אומרת "פורמליסטית" משליכה על חיים ומוות. אצל בן שטח כלל לא היה מוגש כתב אישום כנגד עד השקר. אצל בן טבאי הוא הוצא להורג! בן טבאי סבור שבן שטח צודק ממנו. הוא מקבל על עצמו לדון רק לפי בן שטח ואפילו בחסותו. אבל מה עושה שופט שמגלה שהוא טעה? פתאום הוא מבין שאדם מת בשל טעות משפטית שלו. האגדה מספרת לנו שכל ימיו היה הולך להשתטח על הקבר של אותו עד וכולם היו שומעים קול בכי יוצא מהקבר. העם חשב שהמת בוכה בקברו כי הרגו אותו. אבל בן טבאי מגלה שהוא זה שבכה. עד סוף חייו.

האגדה הסתיימה בכך. אבל הגמרא מבקשת להציע נחמה לשופטים. בעצם להציע נחמה, גם אם מחוייכת, לכל מי שבמסגרת אחריותו הארצית חורץ גורלות של אנשים. לכל מי שכשהוא עושה טעות אנשים מתים (רופאים, אחים, עו"סים, פסיכולוגים ואנשי מקצועות הטיפול, אנשי צבא ומשטרה, פוליטיקאים ולפעמים אפילו מורים ומחנכים) הגמרא מוסיפה בחצי הומור שחיינו הארציים אינם חזות הכל. כשבן טבאי מת, הוא המשיך לשוחח עם עד השקר בעולם אחר, ובעולם ההוא, אולי הם אפילו התפייסו.

שבת של שלום אמת ופיוס.