לכבוד פרשת "שקלים" אני מבקשת ללמוד שתי משניות במסכת שקלים, משום שהם מהמשניות הרדיקליות ביותר שיש לנו בכל הש"ס. כך אומרת המשנה (שקלים ו' א'):
שלשה עשר שופרות, שלשה עשר שולחנות, שלש עשרה השתחויות, היו במקדש.
של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניא סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה.
והיכן היתה יתירה? כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז.
כולנו חושבים, לפי המסורת החז"לית הגלויה, שארון הברית כלל לא היה במקדש בבית שני, אולם לפי המסורת כאן, הוא היה גם היה, אבל גנוז. היו שתי משפחות נכבדות שהכירו את מקום גניזתו, משפחת רבן גמליאל ומשפחת רבי חנינא. כל העולים למקדש היו משתחווים ב-13 נקודות. המשפחות הללו היו משתחוות גם כנגד ארון הברית הגנוז. עד כאן, לא נשמע רדיקלי במיוחד אלא שמשנה אחת לאחר מכן מלמדת שיש פה חשיפת סוד שערורייתית ממש (שקלים ו' ב'):
מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה הרצפה שהיא משנה מחברותיה. בא ואמר לחברו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו. וידעו ביחוד ששם הארון נגנז.
לפי המשנה הזו מדובר במסורת איזוטרית שאסור לה להתגלות. לכן אפילו מי שמסיח לפי תומו על דבר שעשוי לגלותו מת באורח מסתורי לפני סיום דבריו. רק מי שעיסוקו מיסטי (יודע ביחוד – יודע דברים באמצעות שימוש בשם הקדוש של אלהים) הבין שזהו מקום גניזת הארון.
אפשר להבין את משנה ב' כביקורת על משפחות רבן גמליאל ורבי חנינא שחשפו בפרהסיה את הסוד שאסור היה לגלותו. אולם אפשר להבין את הסיפור (וכך הוא הובן ע"י מפרשי המשנה הקלאסיים) כמעין מקור למסורת של בית גמליאל וחנינא, כשמתוך מנהגם של בני המשפחות הללו, מתגלה שהמקום האסור לגילוי, שהתגלה באמצעות ידיעת יחוד, הוא דיר העצים (=לשכת העצים). אם כך מגמת הסיפור היא להסביר שפעם היה סוד ואילו כעת המשנה חושפת אותו ברבים, בהעלאה על הכתב של המקום המפורש. המשנה מסבירה זאת בכך שהיא נסמכת על בית רבן גמליאל ובית רבי חנינא שכבר חשפו את הסוד ברמז. במילים אחרות, המשנה גם רוצה שנדע שמדובר בסוד וגם שכעת הגיע זמן גילויו. אם זו כוונת המשנה הרי שאין כאן ביקורת על התנהגות המשפחות במשנה הקודמת אלא הסתמכות עליהן לצורך חשיפת סודות.
חשיפת סודות לאורך כל ההיסטוריה משרתת מגמות משיחיות שכן משמעה של חשיפת סוד היא שישנו איזשהו שינוי נסיבות היסטורי קרדינלי שבשלו יש לחשוף מה שהיה קודם אסור בחשיפה. שינוי נסיבות מהותני המשנה את כללי האסור והמותר יכול להיות או בשל תפיסת גאולה או בשל תפיסת חורבן – ששתיהן מצדיקות החלת כללים שונים בשל שינוי עמוק של המציאות. בענייננו ברור שלאחר חורבן המקדש, כשהעם אינו יכול לראות את מעשיהם של רבן גמליאל ורבי חנינא סגן הכהנים, הרי אם לא ייחשף הסוד הוא יישכח. אלא שיש בין חשיפת סוד בשל חורבן לחשיפת סוד בשל גאולה קשר עמוק וכמעט מתחייב. תקופות של חורבן קשה מולידות תקופות של שאיפות גאולה אם כדי לתקן את החורבן, אם כתיאודיציאה לעצם העובדה שהיה חורבן והצדקתו בכך שהוא חלק מתהליך גאולה ואם כדי להתמודד עם הייאוש שמוליד החורבן.
מבין שתי הפרשנויות, דהיינו הפרשנות שהסיפור מובא כדי לבקר את מסורת בית רבן גמליאל ורבי חנינא לבין זו שהמשנה מבקשת לחשוף סוד מיסטי מתוך הסתמכות על מנהג המשפחות הללו בהקשר משיחי, אני סבורה שהפרשנות המשיחית סבירה יותר על אף שהיא נדירה במשנה. זאת, מהטעם הפשוט, שמי שמתנגד לחשיפת סוד מיסטי אינו מעלה אותו על הכתב וכותב את מיקומו המדוייק "דיר העצים" למעלה מ-100 שנה אחרי שמשפחות רבן גמליאל ורבי חנינא כבר לא רומזות לציבור היכן המקום הזה. וודאי שלא מפרש בהסבר גלוי את מה שהן רק רמזו בהתנהגותן.
על פי הפירוש הזה, מדובר על אחת המשניות הבודדות שמבטאת באופן כמעט ישיר עמדה משיחית לפיה היא מבקשת לגלות היכן מוסתר ארון הברית. ידע שנדרש רק לצורך בית המקדש השלישי…
מסתבר שאנשי אתחלתא דגאולה אינם תופעה חדשה. הגאולה אולי מתמהמהת אבל הסיפורים המסתוריים ומלאי הקסם שלהם נותרים עבורנו. וגם האמונה בתקווה.