לכבוד האיחוד המרגש שבין יוסף לאחיו שבפרשת ויגש, אנחנו מפטירים בנבואת יחזקאל על האיחוד העתידי שבין השבטים (יחזקאל ל"ז, ט"ז-י"ז):

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו

וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו.

וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד

וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ.

המדרש מצטט את הפסוק כפרשנות לפסוק מקהלת (ג' ז') "עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר" במדרש פוליטי מאוד (מדרש לקח טוב על קהלת ג' ז' סימן א' ג'):

"עת לקרוע". שנאמר "כי קרע ה' את הממלכה מעל בית דוד" (כך בכתב יד פריס). "עת לתפור" שנאמר "והיו לאחדים בידיך"

המדרש טוען בפשטות שמדינה איננה אידיאל בכל מחיר. וגם אחדות יהודית וישראלית אינן אידיאות מוחלטות. יש מצבים בהם נכון לקרוע את ממלכת ישראל "עת לקרוע". אולם המדרש מצטט פסוק שלא קיים בנוסחו זה…. במלכים א' (י"א י"א) מופיע החזון שמתאר את הקרע אליו מתייחס המדרש: 

וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ.

כך בהמשך הפרק (פס' ל"א) חוזה אחיה השילוני לירבעם:

כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה.

כשהממלכה (או בעברית שלנו, כשהמדינה) אינה חותרת להגשמת יעודה, יש לקרוע אותה. כמובן שהמדרש מציע גם דגם לגאולה ותיקון. זמן של תפירה ואיחוד. הערך המקודש במדרש הזה, הערך שמצדיק "תפירה" של הממלכה הוא סוג מאוד מסויים של אחדות. אחדות שאינה הופכת את עץ יוסף ועץ יהודה לאחד אלא ל"אחדים". אחדות ששומרת על ריבוי ומיגוון. המדרש היה יכול לצטט את המשך ההפטרה (פס' י"ט):

וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.

ההפטרה יודעת לדבר גם על אחדות שהיא האחדה. אבל המדרש בחר דווקא את הפסוק של האחדות המרובה והמגוונת.

המדרש הזה הוא מדרש פוליטי, הן בכך שהוא מצדיק חורבן של מערכת פוליטית בתנאים מסויימים, והן בכך שהוא מציב אידיאה פוליטית לממלכה הראויה – שלטון שמצליח לשמור על פלורליזם. אלא שלמדרש הזה יש גירסה אחרת, כמעט הפוכה, המופיעה בקהלת רבה (ג' ח'):

"עֵת לִקְרוֹעַ", דכתיב (שמואל א' ט"ו, כ"ח): קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל.

"וְעֵת לִתְפּוֹר" דכתיב (יחזקאל לז, יז): וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ וגו'

במבט ראשון המדרשים כמעט זהים. אבל תמיד במדרשים חשוב לשים לב אילו פסוקים המדרש בוחר לצטט. המדרש בקהלת רבה מצטט קרע אחר. קרע שאיננו באמת קריעה של הממלכה אלא רק החלפת השלטון. שמואל מנבא לשאול:

קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

מי שניסח את קהלת רבה לא יכול היה להשלים עם חוסר נאמנות למדינה – עם קריעתה, עם קריאה לפילוג – גם אם המדינה איבדה את דרכה הערכית. התרופה המקסימלית מבחינתו היא החלפת השלטון. אולם אפילו קהלת רבה מסכים שהאידיאה הפוליטית הראויה לציטוט מההפטרה היא "וְהָיוּ לַאֲחָדִים".

***

העדפת התוכן הערכי של הממלכה על פני עצם קיומה, בהתאם לחזון של מדרש לקח טוב מופיעה אצל הראי"ה קוק (אורות המלחמה ג') בניסוח מרשים ובולט:

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי. עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות… בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה.

גם לדעת הראי"ה איננו רוצים ממלכה בכל מחיר. 

כשאנשי הימין הקיצוני קראו להקמת מדינת יהודה למול מדינת ישראל. כשהפוסט ציונים סירבו להזדהות עם מדינת ישראל או חלמו על "מדינת תל אביב" הם למעשה מימשו את הרעיון המדרשי של מדרש "לקח טוב". הם אמרו שהמדינה אינה מקודשת כשלעצמה. שהיא רק מסגרת. שהיא אמורה לממש ערכים מעבר לה. ואם היא לא, לפחות, חותרת למימוש הערכים הללו הרי "עת לקרוע". רובנו מתייחסים לקולות הללו כקולות קיצוניים ואפילו מסוכנים, כנראה בצדק. אבל אני מאמינה שאלו גם קולות חשובים. הם מזכירים לנו שאסור לקדש ממסד כשלעצמו. מדרש קהלת רבה מייצג את הקול הציוני הקלאסי – נאמנות למדינה כערך מכונן. ניתן להתווכח על השלטון הראוי אולם בכל מקרה אסור להסכים לקריעת הממלכה. מדרש לקח טוב מפחד מפשיזם. מדרש קהלת רבה מפחד מפילוג.

אתמול הושבעה הממשלה ה-37 במדינת ישראל. אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו. ברך את מדינת ישראל.

שבת של שלום ופוליטיקה ראויה.