התורה פותחת את סיפור ישראל ובנות מואב, המסיים את פרשת בלק, במילים (במדבר כ"ה א'-ב'):
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.
הסיפור הזה ימשיך בכך שמשה ישלח את מנהיגות העם לטבוח בעם. אלהים ישלח מגיפה שתפיל מהעם 24,000 חללים, ובסופו של דבר פנחס יסיים את הסיפור במעשה קנאות מזעזע לב. מדרש תנחומא פותח את התייחסותו לכל הפרשה הזו במילים הללו (תנחומא לבמדבר כ"ה ט"ז):
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים".
ילמדנו רבנו:
בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים?
כך שנו רבותינו:
בזכות ארבעה דברים –
שלא שנו את שמותם,
ולא שנו את לשונם,
ולא גלו מסתרים שלהם (לא הלשינו אחד על השני),
ולא נפרצו בעריות.
לכאורה מה שרוצה המדרש, רגע לפני שהעם מתחיל לזנות, זה לדבר על חשיבות ההימנעות מפריצות ועריות' ולהנגיד בין חומרת החטא לבין הזכות ביציאה ממצרים. ואכן עובר התנחומא אחר כך למדרשים העוסקים בפריצות, ומלמד שהעבודה הזרה היתה תוצאה של המשיכה אל בנות מואב. אלא שהמסגור של הפריצות במדרש הזה אינו בתוך רשימת מצוות אלא במתווה של שמירת זהות. פריצות מינית זו עבירה. אבל אין שום הלכה שאומרת שיהודי חייב לדבר עברית או שחייב שיהיה לו שם יהודי. למעשה גם השאלה מהי הלשנה ומהי אזרחות טובה תלויה מאוד בשאלת הזהות. כשאנו מזדהים (פחות או יותר) עם השלטון אנו יודעים שחובה לדווח על עבירות כחלק מהמאבק בפשיעה. כשאיננו מזדהים הרי מי שמשתף פעולה עם המשטר הוא מלשין או מוסר. יתר על כן, לו רצה עורך המדרש להתייחס לאיסור הזנות עם נשים זרות היה יכול להביא מדרשים רבים אחרים שזהו נושאם (כמה מהם הוא אכן מביא בהמשך). מה ראה עורך המדרש לפתוח במדרש שבכלל קשור ליציאת מצרים ולספר שמות? שהקשר שלו ליחסי מין אסורים הוא שולי, ולא מזכיר בכלל נשים נכריות? ומעל הכל מדרש שבכלל לא מתייחס לעובדה שאנחנו בסיפור על מאבק בין עבודה זרה לעבודת ה'?
****
בשיא העלילה, בשיא המרד של נשיא שבט שמעון במשה, כשהוא מבצע זנות פולחנית מול כל העם בפתח אהל מועד, מסביר המדרש כך (שם, סימן כ"א):
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא"
מה ראה לעשות כן?
ללמדך, שלא חלק כבוד לשמים ולא לבריות…
תפשה (את המדינית) בבלוריתה והביאה אצל משה.
(הנה שוב הקשר בין זנות לאלימות. אבל זה לפעם אחרת.)
אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה?
ואם תאמר שהיא אסורה – זו מדינית, ואותה שתחתיך (אשתך ציפורה) מדינית – מי התירה לך?
נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה.
בשיא הסיפור שוב חוזר המדרש לשאלת הזהות. הפעם אנחנו מגלים למה היה חשוב כל כך למדרש לקשור את ההתנגדות להתבוללות לשאלה הכוללת של הזהות. המדרש יודע שמשה הוא מתבולל, אבל בניו הם חלק מעם ישראל. המדרש מכיר את ספר עזרא ויודע שרבים מעם ישראל נשאו נשים נכריות. אבל אנחנו, צאצאיהם, חלק מעם ישראל. כל אשכנזי או תימני שמסתכל במראה יודע שהוא תוצר של התבוללות. אבל אנחנו חלק מעם ישראל.
בהבאת מדרש "לא קשור" לסיפור' בפתח הפרשנות לסיפור' ממסגר עורך המדרש את סיפור הנשים הנוכריות ואת סיפור העבודה הזרה גם יחד (מבלי להזכיר את נושא העבודה הזרה במילה) כסיפור של זהות. כדרכו, המדרש מציג עמדה מורכבת ולא שגרתית. מצד אחד המדרש מתנגד מאוד להתבוללות. התורה מתארת באופן ברור ומובהק כיצד קשר מיני, שלא לומר נישואין עם מי שאינם יהודים, מביאים לאבדן מוחלט של הזהות היהודית. אבל המדרש גם יודע שההתנגדות להתבוללות איננה שמירה על טוהר הגזע. הוא יודע שהיסטורית, ככל הנראה כולנו, בני מתבוללים, כך מאז משה רבנו. הוא יודע ששאלת הזהות מורכבת מאוד. שאם ננסה לבחון אותה בכלים משפטיים-קוהורנטיים נבין שאפילו למשה רבנו אין תשובה טובה לגבולות הזהות היהודית שלו. נבין שבהכרח "נעלמה ממנו הלכה".
לכן הדרשן מעמיד את הסיפור על מורכבות של יצירת זהות. מורכבות שאינה נוצרת רק באמצעות הלכה. מורכבות שכוללת שמירה על שם ושפה, חוסר הזדהות וחוסר שיתוף פעולה עם משטר זר, וגם התנגדות להתבוללות. המדרש יודע שאנשים שחיים בתוך סביבה זרה ומזדהים איתה יתבוללו. שאנשים מתבוללים שמזדהים עם הלאומיות היהודית ויש להם זהות יהודית כמו משה רבנו אולי יישארו יהודים (כאמור, כולנו ההוכחה), אבל הוא גם יודע שהסיכוי של מי שנוהה אחר בנות מדיין להישאר יהודי הוא קטן. המדרש מנסה להפוך את הסיפור לאמירה מורכבת על שמירת זהות. המדרש מנסה להפוך את המלחמה הכוחנית-צבאית של משה במתבוללים למאבק תרבותי מורכב ורב רבדים.
נדמה לי שבדיון על המתרחש אצל יהודי התפוצות, בבחינת עמדות בתוך התנועה הרפורמית על "נישואין בין דתיים", שרוב הישראלים רואים בהם פשוט "נישואי תערובת", ובבחינת העמדה הישראלית ביחס לגיורים – בכל אלו מציג המדרש עמדה מורכבת ומאוד לא שגרתית, שלטעמי ראויה לשמש לנו חומר למחשבה.
