אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בכל התורה הוא (דברים ו' ד'):
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
מדובר באחד הפסוקים התמוהים בתורה. מה הוא בא ללמד אותנו? כנגד איזו אמונה חליפית הוא יוצא? מילא "ה' אלהינו". במקום שיש את כמוש, דגון, בעל, (ומסתבר שגם אל ושדי היו שייכים לפנתיאון) ועוד ועוד אלים, מציין הפסוק את נאמנותו של עם ישראל דווקא לה'. כמובן מקום שצריך לכתוב זאת אומר שזה לא מובן מאליו… כמו פשקוילים נגד פאות בבני ברק, כמו הפרסומת "אם שותים לא נוהגים"… אבל מה זה "ה' אֶחָד" מישהו העלה פעם על דעתו שיש שניים? או חמישה?!
המדרש הקדום ביותר שמצאתי על הפסוק הוא המדרש של זכריה (המאה החמישית לפנה"ס) שמתנבא בתחילת ימי בית שני (זכריה י"ד ט'):
וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
זכריה מסביר שהפסוק יוצא כנגד הכפירה שגילתה לנו הארכיאולוגיה (בכונתילת עג'רוד בסיני וגם ממצאים מקבילים בבית גוברין) שאבותינו שהיו אנשים דתיים מאוד העלו מנחות ובירכו בשם "י-ה-ו-ה תימן ואשרתו" ו"י-ה-ו-ה שומרון ואשרתו". הם האמינו בריבוי מופעיו של ה' לפי מקום מושבו. פעם האמינו אבותינו ממש כמו שאר עמי המזרח שלאלוהים יש התגלמות מקומית (במקביל לאמונה הכנענית ב"בעל חצור" וב"בעל חרמון" למשל). לכן זכריה טוען ש"אחד" הכוונה גיאוגרפית – אותו ה' "עַל כָּל הָאָרֶץ".
חז"ל בתקופה האמוראית שהכירו היטב את הדת הזורואסטרית (בבבל) ואת הכתות הגנוסטיות (בישראל) שהאמינו באל טוב ואל רע אומרים שהפסוק הוא כנגד (דברים רבה ב' ל"ג):
הפיות שאומרים שתי רשויות הן.
"אחד" משמעו שאותו אל אחראי גם על הטוב וגם על הרע.
הרמב"ם יפרש (הלכות יסודי התורה א' ז') שאיננו גוף. לתפיסתו בעל גוף איננו ממש "אחד", כי גוף פיזי יכול תמיד להתחלק לחלקים מרובים:
אלוה זה אחד הוא… ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם.
עד כמה שזה לא ייאמן בימינו, האמונה הזו היתה שנויה במחלוקת, כפי שמגלה לנו הראב"ד (רבי אברהם בן דוד מפושקירה, צרפת, המאה ה-12 – השגות הראב"ד, הלכות תשובה ג' ז'):
כמה גדולים וטובים ממנו (מהרמב"ם) הלכו בזו המחשבה (שיש לאלהים גוף).
כשאנחנו קוראים את הפסוק "שמע ישראל", המדרשים מזמינים אותנו לחשוב, במה אנו מאמינים? וכנגד אילו ערכים אלטרנטיביים אנו יוצאים?
