לפני 3,333 שנה (פחות או יותר…) [לפי הספירה המסורתית. הדברים נכתבו בשנת 2021], בשביעי של פסח, חצו בני ישראל את ים סוף. לכן אנו קוראים את סיפור חציית ים סוף ואת השירה הגדולה והמפורסמת שבאה בעקבותיו – שירת הים. נדמה שכמעט מיותר לציין כמה חיוניות יש במסורתו של עם שחוגג כהיסטוריה מתוארכת אירועים שאירעו לפני למעלה מ-3,000 שנה. אולם המדרש עומד על חיוניות גדולה מזו שאירעה בזמן חציית ים סוף – חיוניות ההתגלות (שמות רבה כ"ג ט"ו):

אמר רבי ברכיה: בוא וראה, כמה גדולים יורדי הים!

משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום, עד שראה את הדמות… ובסוף הראה לו בסימן, שנאמר שמות ל"ג, כ"ב – כ"ג).: … וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

המדרש מתייחס להתגלות שחווה משה רבנו כשהתחנן לראות את אלהים (שמות ל"ג, י"ח): "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". ואלהים מראה לו רק "סימן" – "את אחוריו".

ארבע החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הן אומרות: באיזה מקום הוא? אין אנו יודעות, אם כאן הוא, אם במקום אחר הוא, אלא בכל מקום שהוא (יחזקאל ג' י"ב): בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ.

המדרש מתייחס ל"חזון המרכבה" של יחזקאל (יחזקאל א'). אחד הטקסטים המיסטיים המכוננים ביותר בכל תולדות היהדות. יחזקאל רואה את דמות כבוד ה' רכוב על מרכבה המופיעה מתוך ענן סערה ואש. יסודותיה של המרכבה הם יצורים שמיימיים ומכונפים, שדמותם דמות אדם, אולם בכל צד של פניהן מראה פנים אחר, אדם, אריה, שור ונשר. ולכן מכונות הדמויות השמיימיות הללו "ארבע חיות". אולם שני פרקים לאחר מכן, כשמכלול יצורי השמים מברכים את האל, מסתבר, לדעת המדרש, שהם כלל אינם מכירים את האל, כי הם אפילו לא יודעים היכן הוא.

לעומת ההתגלויות החלקיות הללו מספר המדרש על חוצי ים סוף:

ועולי הים היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר (שמות ט"ו ב'): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ.

אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת: "זֶה אֵלִי", אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים, שנאמר (ישעיה כ"ה ט'): וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.

והמדרש התנאי הקדום (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה בשלח פרשה ג') מבטא את עוצמת ההתגלות הזו במילים:

רבי אליעזר אומר… שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל.

מה היתה עוצמת ההתגלות של חציית ים סוף שהייתה כבירה יותר מהידע המיסטי של החיות המקיפות את כסא הכבוד? של הנביאים? של משה רבנו ולמעשה אף יותר משל מתן התורה עצמה שבה לא נאמרה לשון כזו של נוכחות?!

****

גם על ההתגלות המיסטית ביותר כמתואר במעשה המרכבה של יחזקאל ניתן לתהות באמצעות השכל וחוש הביקורת. מהי החוויה שחווינו? האם היא אמת. האם היא דמיון. אולי פסיכוזה. אולי היפנוזה. 

על התורה ניתן לתהות האם היא טובה או רעה כפי שמגלה לנו התורה מפורשות (דברים ל' ט"ו):

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

ואיתה ההמשך הידוע (שם, פס' י"ט):

 וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.

מצווה עלינו לתהות בכל יום האם התורה שלנו (כל תורה ובכל דרך בה אנו מפרשים אותה) היא תורת חיים.

על כל נבואה אנו מצווים לברר אם היא נבואת נביא אמת או נביא שקר. כפי שמצווה התורה (דברים י"ח כ"א-כ"ב):

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ,  אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'? אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוא… בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא. לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

אבל איננו מסוגלים לפקפק בחוויית המציאות של עצמנו. כמובן, ברמה התבונית אנחנו יכולים לפקפק. תיאוריות פילוסופיות שלמות הניחו שכל המציאות היא רק דמיון. אבל ברמה הפסיכולוגית והקיומית אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת. בעבור מי שראה את הים נבקע, בעבור מי שעבר בו ביבשה, השאלה אם יש אלהים בטלה. הוא יכול לפקפק בה אולי בתבונתו אבל זו תבונה עקרה.

****

המדרש לא מסתפק בעוצמתה של ההתגלות הקיומית הזו שכבר חווינו, אלא מציע לנו התגלות קיומית רדיקלית כגאולה. גאולה רדיקלית עד כמעט כפירה. אילולא מדרש מפורש לא הייתי מעיזה לאומרו. המדרש קובע שבאחרית הימים לא נראה את אלהים פעם אחת אלא פעמיים. ולא אל אחד יהיה זה אלא שני מופעים או שתי בחינות שונות של האל – "אֱלֹהֵינוּ זֶה" ו"זֶה ה'" – ושניהם יהיו וודאיים וברורים לנו. הוודאות שלעתיד לבוא, לדעת המדרש מותנית ביכולת הריבוי. בתפיסה מורכבת של אלהים והתגלות. ביכולת להחזיק יותר מנקודת מבט אחת על המציאות בכל זמן נתון. הוודאות של העבר חייבה אמת אחת "זֶה אֵלִי". הוודאות של העתיד היא ריבוי פניה של האמת.

יתר על כן, לא רק שההתגלות העתידית מבוססת על ריבוי אלא שהיא כלל לא מבוססת על המציאות. אלהי אחרית הימים הוא האל שקיוינו לו! פעמיים מדגיש הפסוק שבוחר המדרש שהאל הוא אלהי התקווה. "הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ" ההתגלות והוודאות נוצרות מתוך התקוה ולא מתוך המציאות. מתוך תפיסת הטוב האידיאי. התפיסה הפרטית – הסובייקטיבית. זו האמת הסובייקטיבית שמטרתה וכינונה הוא תודעת הטוב ולא תודעת הנכון – המועיל והרצוי ולא הקיים והמחוייב. זו האמת שכלל לא ניתן להילחם עליה שכן יסודה הוא בכמיהה ובתקווה. לא ניתן להתווכח על תקווה. תקווה היא סובייקטיבית בהגדרה. ככל רגש אחר!

המדרש מגלה לנו שכמו בעבר גם בעתיד הוודאות תלויה בחוויה בלתי אמצעית. דווקא מתוך המצב  הזה מושגת וודאות פסיכולוגית וקיומית. אלא שמושג הוודאות יעבור מהפכה. ממושג חד מימדי המפלג בין האמת והשקר (ומחייב את אנשי האמת להילחם באנשי השקר ולהוקיעם שלא לומר לרוצחם) למושג רב מימדי של ריבוי חוויות ונקודות מבט. ממאבק על העובדות למאבק על הגשמת תקוות. אמת שמחזיקה שלום.

חג של שמחה וודאות ושלום.