רגע לפני קריעת ים סוף, עם העבדים רואה את פרעה על 600 מרכבותיו . לפניו ים ומאחוריו צבא – מהחזקים בעולם. לישראלים אין בכלל צבא בשלב הזה (יהושע יקים את הצבא לאחר מכן כדי להילחם בעמלק ברפידים). למצרים לעומת זאת יש מאות טנקים. לא פלא שהעם מגיב בהיסטריה (שמות י"ד י'-ט"ז):

וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה, הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ.

התגובה של אלהים לעומת זאת מעוררת פליאה. מַה תִּצְעַק אֵלָי?! וכי מה אלהים ציפה שמשה יעשה? יטביע את מיליוני בני ישראל בים? למצב הבלתי אפשרי הזה מגיב  המדרש בחדות (סוטה ל"ז א'):

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מֹשֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְדִידַיי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתָּה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה לְפָנַי?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! וּמָה בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ" וְגוֹ׳.

הזוהר מפרש את המדרש (זוהר שמות מ"ח א'):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְיִסָּעוּ מִלְּהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים. זֶה לֹא זְמַן תְּפִלָּה כָּעֵת.
וְיִסָּעוּ, וְכִי לְאֵיזֶה מָקוֹם צִוָּה אוֹתוֹ שֶׁיִּסְעוּ, שֶׁהֲרֵי עַל הַיָּם הֵם הָיוּ שְׁרוּיִים? אֶלָּא חָזַר לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב מַה תִּצְעַק אֵלָי, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בְּמָקוֹם זֶה עוֹמְדִים. וְעַל זֶה וְיִסָּעוּ, יִסְעוּ מִזֶּה, שֶׁזֶּה אֵינוֹ הַזְּמַן. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךְ וְגוֹ'. הָרֵם אֶת מַטְּךְ, שֶׁבּוֹ רָשׁוּם הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. נְטֵה יָדְךְ בַּצַּד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְכֵיוָן שֶׁהַמַּיִם יִרְאוּ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, הֵם יִבְרְחוּ מִמֶּנּוּ וּמִלְּפָנָיו.

הזוהר מדגיש שבמילה "ויסעו" אלהים לא התכוון דווקא למסע גיאוגרפי אלא בעיקר למסע נפשי – שיפסיקו להתפלל ויתחילו לעשות משהו בכוחות עצמם, גם אם כל מה שיש ביכולתם זה להתפזר במדבר כדי שלפחות אחדים יינצלו, או להרים מקלות. גם אם כל מה שהם יכולים לעשות זה להשתמש בשמות קדושים בתפילה לנס, הרי המעשה האנושי הוא הכרחי לגאולה. הזוהר חוזר על כך שוב ושוב בצורות מגוונות כמו למשל בעמוד הבא (זוהר שמות מ"ט א'-ב'):

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ הוֹלְכִים בַּמִּדְבָּר… בֵּין כָּךְ (תוך כדי שהם עוסקים בדברי תורה) רָאוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וּמַשָּׂא אֶחָד לְפָנָיו. 
אָמַר רַבִּי חִיָּיא: נֵלֵךְ, אוּלַי הָאִישׁ הַזֶּה עוֹבֵד עֲבוֹדַת כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ?
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נֵשֵׁב כָּאן וְנִרְאֶה, אוּלַי הוּא אִישׁ גָּדוֹל?
בֵּין כָּךְ עָבַר לִפְנֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם, בַּסִּבּוּב שֶׁל הַמַּעֲבָר הַמְסֻכָּן הַזֶּה צָרִיךְ לִוּוּי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, וְנִסְטֶה מִכָּאן. וַאֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר לָכֶם, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא בָכֶם וְלֹא אֶעֱבר עַל מַה שֶּׁכָּתוּב (ויקרא י"ט י"ד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל", וְאַתֶּם כְּמוֹ סוּמִים בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ, וְלֹא תִסְתַּכְּנוּ בְנַפְשְׁכֶם?!
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁחִכִּינוּ כָּאן.
הִתְחַבְּרוּ עִמּוֹ.
אָמַר לָהֶם, לֹא לְדַבֵּר שׁוּם דָּבָר כָּאן עַד שֶׁנַּעֲבֹר בָּזֶה. סָטוּ לְדֶרֶךְ אַחֶרֶת. אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, אָמַר לָהֶם: בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ הָאַחֶרֶת הָיוּ הוֹלְכִים פַּעַם אֶחָד כֹּהֵן חָכָם, וְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ אֶחָד עִמּוֹ. קָם אוֹתוֹ עַם הָאָרֶץ עָלָיו בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וַהֲרָגוֹ. מֵאוֹתוֹ יוֹם, כָּל מִי שֶׁעוֹבֵר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, מְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ.
וַהֲרֵי מִתְחַבְּרִים שָׁם שׁוֹדְדֵי הָרִים וְהוֹרְגִים וּמְקַפְּחִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם, וְאֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים לֹא עוֹבְרִים שָׁם, וּמְבַקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּם אוֹתוֹ הַכֹּהֵן בְּכָל יוֹם… (האיש ממשיך בכמה דברי תורה ולבסוף) 
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ אוּלַי הוּא אִישׁ גָּדוֹל?

הסיפור הזהרי מדגים מה ראוי לעשות בשעת מצוקה בדרך. הסיפור מבקר את עמדתו החשדנית של רבי חייא שמראש מוצא את הסיבות לא לחבור אל אדם זר בדרך – האליטיזם הגזענות והבדלנות הזהותית והאידיאולוגית צועקות מגרונו של רבי חייא. רבי יוסי לא מבטיח שלא מדובר בפגאני או בעם הארץ. הוא פשוט מעדיף להסתכל על מידותיו של הפרט – אולי הוא אדם גדול.

הזר יודע לדבר בשפת התורה, אבל חשוב יותר – הוא בקי בדרכי המדבר ואילו הם עיוורים שם תרתי משמע. העובדה שהוא נושא משא במדבר מלמדת שהוא רגיל לעבור שם לצורכי עבודתו. האיש יודע איפה ישנם שודדים ואיך לעקוף אותם. הוא גם יודע מדוע ישנם שודדים באותו מקום – לא בגלל עובדי אלילים ולא בגלל עמי ארצות. אלא בגלל כהנים שרוצחים. אמנם הכהן הרוצח הוא כהן עם הארץ, אבל כהן. בכך מעביר הזוהר ביקורת רדיקלית ומעניינת על מצבם של בני ישראל ביציאת מצרים. הזוהר מבקר את החשדנות והבדלנות הישראלית. במדבר סיני חיים עמים מגוונים. מדוע התבדלתם מכולם כמו רבי חייא? מדוע לא נעזרתם בידע שלהם ובניסיונם, גם בדרכי המדבר וגם מול מצרים כמעצמה?

אבל הזוהר אומר דבר חשוב ועמוק יותר – השתקעות בתורה ובתפילה עם כל חשיבותן,  מייצרת חשדנות כלפי זרים. היא מייצרת מטבעה עמדות נוסח רבי חייא, ואפילו רבי יוסי מרגיש שצריך דבר ראשון לבחון את הזר. לעומת זאת ההלך הנושא משאות פותח בשיחה עם רבי יוסי ורבי חייא, מזהיר אותם מתלאות הדרך ומציע להם את עזרתו כדבר מובן מאליו. דווקא חכמי הזוהר יודעים יותר מכל אחד אחר, ששיאה החווייתי של הפעילות הדתית הוא באמת התכנסות, התבודדות, טהרה ושאר דרכי היבדלות מהעולם. אולם הפעילות האנושית הפרגמטית, מטבעה זוקקת שיתופי פעולה בין אנשים ומרגילה אותם בכך. לא ניתן לסחור, לבנות ערים, או לספק אפילו את צרכי המחיה הבסיסיים ביותר של אדם – ביחידות. לכן, דווקא חכמי הזוהר מדגישים את הסכנה שבהשתקעות בחוויה הדתית.

בפרשנות הישירה של הזוהר לפסוקי הפרשה, המעשה האנושי (בהתאם לפשט הסיפור) הוא ליצור את הנס. ובשפתו של הזוהר – להשתמש בשמות הקדושים, דהיינו בקבלה מעשית. בהקשר הזה צריך לזכור שמסורת הסוד היהודית כבר בתלמוד מגלה לנו שניתן לשלוט במציאות בעזרת הידע האיזוטרי (ראו סנהדרין ס"ה ב') ולכן זהו מעשה לכל דבר ועניין. אולם באמצעות הסיפור שהזוהר שוזר בסוגיה הוא מגלה לנו שעיקרו של המעשה האנושי טמון בשני שדות אחרים לגמרי שכלל לא קשורים לאיזוטריה. השדה הראשון הוא ההתמודדות המעשית עם השודדים המסכנים את הדרך. השדה השני הוא שדה הנוגע לפרשנות ומשמעות – ההלך מציע הסבר מוסרי לעובדה שדווקא באותו מקום השודדים מצליחים במלאכתם – עבירת רצח שנעשתה באותו מקום בידי כהנים – מי שהיו אמורים להנהיג את הדתיות בעם ישראל. אגב כך טוען הסיפור לקשר מהותי בין משבר בביטחון הפנים המבוטא באמצעות הכהן הרוצח, למשבר בטחוני כללי המבוטא באמצעות השודדים הזרים (מוקדש כחומר למחשבה על הפשיעה בחברה הערבית והפשיעה המאורגנת בכללותה חסרות המענה). הזוהר עומד על כך שהעיסוק החשוב בקבלה מעשית נשמר למשה רבנו. הוא אפילו לא מתאים לרבי יוסי וודאי שלא לרבי חייא. הזוהר סבור שכציבור עם ישראל על מנהיגיו היה צריך לעסוק לא בתפילה אלא בהתמודדות פרגמטית וביצירת נרטיב אתי.

שבת של שלום מעשה ושיתופי פעולה.