מדרשי פרשת "אמור" עוסקים בראש ובראשונה במשמעותן של אמירות ובכוחם של דיבורים. אחד המדרשים הללו מציג סיפור סנסציוני להפליא על לשון הרע (ויקרא רבה כ"ו ב' מתורגם):
מעשה היה בגבר שהיתה לו כלה רעה, והיתה אדוקה במנהגה לומר לשון הרע. היה חמיה מפייס אותה פעמיים ביום, פעם בערב ופעם בבקר, והיה אומר לה, אני מבקש ממך שלא תאמרי לשון הרע.
(בסוף נמאס לה מההטפה הצדקנית) מה עשתה? אמרה לבעלה: אביך רוצה לשמש אותי (מנסה להכניס אותי למיטה), ואם אתה לא מאמין לי בוא בערב ותמצא אותו יושב ומפייס אותי. הלך וארב לו וראה את אביו גוחן ושח עם אשתו. אמר, הנה דבר אמת.
מה עשה? הרג את אביו.
הובילו אותו לבית הדין והתחייב מיתה. והאשה שאמרה לשון הרע התחייבה מיתה גם היא (על שנאפה עם חמיה).
ונמצאה הלשון הורגת את שלושתם.
לדעת המדרש כרגיל האישה אשמה. אבל בעיני שווה להקדיש רגע לדינמיקה שאליה מתייחס המדרש. מהי הפסיכולוגיה של לשון הרע? מדוע מוכנה האישה לסכן את חייה שלה עצמה כדי לומר דברים רעים על חמיה?
בין האישה ובין חמיה קיים קונפליקט. לחמיה יש ביקורת בלתי פוסקת עליה והוא אולי מדבר במילים רכות אך תוקף אותה יום ולילה. ברור שבמערכת היחסים בין השניים האישה חלשה מכדי לעצור את חמיה. לכן היא מעלילה עליו. היא מוכנה לכל מחיר ובלבד שההתקפה עליה תיפסק. במקום ליטול אחריות על הסיטואציה, ולהציב לחמיה גבולות, היא מטילה באמצעות הלשון הרע את האחריות על חמיה ובעלה. חמיה מפסיק להיות בעל מחלוקת והופך להיות רע דמוני, והאחריות לטיפול בכך עוברת לבעלה. למעשה זה התפקיד של לשון הרע ודמוניזציה של היריב מיסודם. כשיש לנו קושי עם המציאות בכלל ועם מחלוקת בפרט, דמוניזציה של האחר והטלת דופי בו מורידה מאיתנו אשמה ואחריות. האישה הזו מוכנה לסכן את חייה כדי לא לחוש אשמה וליטול אחריות. התוצאה היא מוות.
אבל עיון נוסף במדרש מגלה שלא לחינם בחר הבן בכלה הזו. היא מתאימה להפליא לנורמה המשפחתית שלו. הרי האב למעשה זהה בדינמיקה הפסיכולוגית שלו לכלתו. יש משהו שאינו מוצא חן בעיניו בהתנהגותה של כלתו. זה בוודאי אינו ההורה הראשון או האחרון שזה קורה לו. אבל האב הזה אינו מוותר. יום ולילה הוא עסוק בהטלת הדופי בכלה ובניסיון לתקנה. ממש כמו הכלה הוא רואה את הזולת במשקפיים שליליות ועוסק רק בחלק הרע שלו. האם ייתכן שלא הייתה לכלה הזו שום תכונה טובה? מדוע היה האב עסוק רק בחולשתה? מהי הפסיכולוגיה שמזמינה תיקון כפייתי ואובססיבי של חטאי הזולת? או במילים אחרות מה מזמין צדקנות?
ממש כמו אצל הכלה גם האב אינו מוכן לחוש אשמה וליטול אחריות. כל "הרע" מוטל על הכלה. עיסוקו האובססיבי והצדקני בחטאה, מגן גם עליו מתחושת אשמה ולקיחת אחריות.
מה קורה בדור השני של אב צדקן? מה קורה לבן? מדוע הבן הורג את אביו? מדוע אינו מברר את הסיטואציה? מדוע אינו פונה לבית המשפט?
הבן מנסה לתקן את חולשת אביו. הוא לוקח אחריות. אלא שהמשקפיים בהם הוא רואה את המציאות הן המשקפיים עליהם גדל – משקפי הצדקנות. משקפיים בהם רואים את הדופי באחר וממילא לא ניתן לסמוך עליו. משקפיים בהם האחר הוא אשם תמידי. אין מה לברר את הסיטואציה על כל מורכבותה. סיטואציה היא תמיד ברורה ובה האחר הוא אשם. גם אין אפשרות לסמוך על בית המשפט. מן הסתם היו החלטות שיפוטיות שלא היו לרוחו של האב או הבן. במשקפי הצדקנות החלטות מעוררות ביקורת מאיינות את הלגיטימיות של המערכת השיפוטית. ממש כפי שהתנהגות מעוררת ביקורת מאיינת את הזולת. במשפחה הזו אין יכולת לחוש אשמה. היא תמיד מוטלת החוצה. וממילא אין פקפוק במעשה הרצחני.
לעניות דעתי זו הדינמיקה שהרגה את שלושתם.
