הפטרת הנחמה של ישעיהו לפרשת שופטים היא שירת חרדה (ישעיהו נ"א – נ"ב):

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם.
מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת,
וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתן?
וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ,
נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ.
וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם 
מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק,
כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית.
וְאַיֵּה, חֲמַת הַמֵּצִיק…

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם,
אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ,
אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה,
שָׁתִית מָצִית…

כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה',
וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ:
הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה,
אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי,
לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד…

עוּרִי עוּרִי, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן,
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ.
כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא.
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָם.
הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן.

השירה מתחילה בכך שה' הוא מנחמנו. שהפחד האיום שבו אנו שרויים נובע מכך ששכחנו את האל – מקור ביטחוננו. לכן אנו חוששים מחמת המציק האנושי. אלא שהמשך הנבואה מעמיק את החרדה. מסתבר שה' שנראה בהתחלה כמקור ביטחוננו הוא זה שהשקה אותנו את הכוס המלאה חמה. חמה כידוע היא כעס, אבל לא סתם כעס, כזה שיוצא כמו אש נקמה, כזה שמפזר הרס קיצוני. ולא סתם הצקה אלא כוס תרעלה – רעל ממית. וזה התיאור המפורט של הנביא, לגבי תכולת הכוס: שוד ושבר רעב וחרב. ארץ שבניה עזבו אותה, בנים מעולפי רעב ברחובות, מישהו לקח בשבי את ירושלים – והוא עשה זאת בכוס תרעלה מאת ה'!

מי ששרוי בימים אלו בחרדה מהשפעת הדוברים בשם ה' מבין בדיוק על מה ישעיהו מדבר. כאילו לא עברו מאז 2,600 שנה. אבל דווקא עבור מי ששרוי בחרדה הזו מציע ישעיהו נחמה. ישעיהו מבטיח שיום אחד ירושלים שנלקחה בשבי תתנער, תנתק את מוסרי (=כבלי) צווארה, דהיינו תעמוד על חירותה, ודבר ה' יאמר: מיצינו את כוס התרעלה.

נדמה לי שהדרשנית המדויקת ביותר של ההפטרה היא יונה וולך מכשפת המילים. כמו ישעיהו ואף יותר היא מתארת את החרדה באופן הופך קרביים. ממש כמוהו היא מבכה את הסתלקות מגיננו. ואיך כל מה שהיה אמור להיות צור מבטחנו נוטש ובכך הופך לחלק מהחרדה. וממש כמו ישעיהו ההצלה היחידה האפשרית היא העתיד. רק שבניגוד לישעיהו העתיד אצל וולך איננו מובטח – הוא רק אפשרות:

והיינו כמטורפים – יונה וולך

וְהָיִינוּ כִּמְטֹרָפִים כָּל הַלַּיְלָה שָׁאֲגוּ בָּנוּ אֲרָיוֹת
וְהָיִינוּ פּוֹחֲדִים מִפְּנֵי עַצְמֵנוּ וּכְהָיִינוּ עַל אֲרוֹנוֹת מִפָּנֵינוּ
וְהָיִינוּ כִּקְלִפַּת אֱגוֹז עַל פְּנֵי מַיִם רוֹעֲשִׁים מִפָּנֵינוּ
וְאִישׁ לֹא קָרַב אֵלֵינוּ לִרְאוֹת כִּי הָיִינוּ בַּחֲרָדוֹת

וְהָיוּ הוֹלְכוֹת בָּנוּ הַחְלָטוֹת גְּדוֹלוֹת כִּנְסִיעוֹת אֲרֻכּוֹת
וְהְָיוּ מִתְהַפְּכוֹת בָּנוּ הַחְלָטוֹת וְחוֹזְרוֹת וּמַלְבִּינוֹת עֵינֵינוּ
וְכָל הַלַּיְלָה הָיִינוּ מִתְהַפְּכִים כְּחַיּוֹת פְּצוּעוֹת וְנָסִים מִפָּנֵינוּ
וְעַל יָדֵינוּ הָיָה אִישׁ מַגִּיד אֶת הֲלִיכוֹתֵינוּ וְאֶת הָאוֹתוֹת

וּבַבֹּקֶר הָיָה עוֹד אִישׁ לְיָדֵינוּ וַחֲצִי פָּנָיו לוּטוֹת
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ מְהֻפָּכִים עַל צִדֵּנוּ וַחֲצִי עֵינֵינוּ שְׁחֹרוֹת וַחֲצִי לְבָנוֹת
וְהָיִינוּ מוֹנִים אִתּוֹ אוֹ אַחֲרָיו אֶת הָאוֹתוֹת וְהָיִינוּ מַגִּידִים נִסְתָּרוֹת
וְכָל הַלַּיְלָה רָצִינוּ אֶת עֲתִידֵנוּ וְהָיִינוּ מַחֲזִיקִים בַּעֲבָרֵנוּ כִּבְטוֹטָפוֹת

שַׁחַר וָרֹד הֵבִיא אָסוֹן חָדָשׁ לְבָתֵּינוּ נִסְתַּלֵּק מְגִנֵּנוּ
כְּמִין דָּבָר לֹא נִתָּן לְבֵאוּר בְּשֶׁל קֹצֶר יָד כִּבְיָכוֹל שֶׁל הַנִּטְבָּעוֹת
הַכֹּל נִקְבַּע בְּשָׁעוֹת קְבוּעוֹת וּלְהַגִּיד לֹא נִתָּן יוֹתֵר מֵאֵי אֵלּוּ נִסְתָּרוֹת
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ שׁוֹכְבִים כְּמִי שֶׁנֶּהְפַּךְ עוֹלָמֵנוּ וְהָעֲתִידוֹת הָיוּ עוֹמְדוֹת וּמְצַפּוֹת.

והעתידות עומדות ומצפות. רובנו מרגישים שהעתיד אינו בטוח. אבל האבחנה המרכזית ביותר בין שירה דתית במהותה לשירה חילונית במהותה היא האמונה בעתיד. מי שמאמין יודע שה' הוא מנחמנו. והוא הבטיח למצות את כוס התרעלה.

שבת רביעית של נחמה. 

שבת של שלום ושחרור כבלים וחרדות.