כשמדברים על מסורתיים בישראל – שבת של קידוש וטלוויזיה – חושבים על מזרחים. מניחים מצב סוציו-אקונומי נמוך, וכמובן מעריכים שהם מצביעי ליכוד או ש"ס. כשחושבים על ליברלים חושבים על אשכנזים, מצביעי מרכז שמאל, מעמד בינוני ומעלה, ומניחים כמובן מאליו שהם אנטי דתיים – אחוזי פחד ושנאה כלפי כל סממן יהודי. דומה שהשיח הישראלי הגלוי תקוע בסוציולוגיה של שנות ה-70'. אלא שמאז שנות ה-90' התרחש שינוי עמוק בישראל. ישראל נעשתה פרוגרסיבית יותר,  ובד בבד היא נעשתה מסורתית בהרבה.  רובו של השינוי מתקיים בתודעתם של אותם אנשים עצמם. הרוב מוחלט של היהודים הוא מסורתי – מזרחים ואשכנזים, מדתיים לייט ועד מרבית החילונים, ולדעתי, גם חלק מהדתיים והחרדים. כמעט כולנו, ברוב עצום, מחוייב ליהדות מחוייבות עמוקה, אלא שיש לנו מחלוקת מהי יהדות ובעיקר מה משמעותה של מחוייבות. המחלוקת מתנהלת בין יהודי פרשת עקב ליהודי הפטרתה. במילים אחרות, בין יהודים שרואים במחוייבות ליהדות מחוייבות הלכתית–משפטית לבין יהודים הרואים בה מחוייבות חברתית–תרבותית.

***

פרשת עקב נעוצה כולה במחוייבות המשפטית להלכה. היא פותחת בציווי (דברים ז' י"ב):

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

הפרשה התקבעה בתודעה המסורתית כפרשת דקדוקי ההלכה. אולי בשל ההדגשה החוזרת ונשנית שוב ושוב של החובה לשמור את "כָּל הַמִּצְוָה" (למשל דברים ח' א'). אולי בזכות הרש"י המפורסם על הפסוק הראשון בפרשה:

אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון.

ואולי בזכות פרשת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" שמעמידה את כל חזון הגאולה של הפרשה על גמול עקב שמירה דקדקנית של ההלכה ואת כל אימת המציאות על הפרתה.

כמה רחוק חזון ההלכה של הפרשה מחזון הגאולה של ההפטרה (ישעיה נ"א א'-ג'):

שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה':

הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם.

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם… 

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ,

וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

מיהו מבקש ה'? מי שהוא רודף צדק. מהי המחוייבות היהודית – לאומית? מחוייבות לתרבות שיצרה את מי שאנחנו – הצור ממנו חוצבנו, הבור ממנו נוקרנו. מחוייבות לתרבות כמחוייבות משפחתית, כמחוייבות לאברהם ושרה ההורים של כולנו. כשאנו מדברים על מחוייבות להורינו, אנחנו מתכוונים להכרת התודה שלנו כלפיהם, לידיעה שהם עיצבו את זהותנו, לרצון ולצורך להיפגש איתם, לסייע בידם, לרצות אותם, וכיוצ"ב. זו אינה מחוייבות משפטית, ולא מחוייבות מוחלטת, אבל עבור רובנו היא רבת השפעה בכל מערך חיינו. זו המחוייבות שמציג ישעיהו.

מהי הגאולה היהודית-לאומית שמציב ישעיהו? תיקון החורבות שאולי מרמז על התחדשות אדריכלית. בוודאי התחדשות חקלאית. תרבות של שמחה מוזיקה ותודה. גם מי שסבור שבתודה הכוונה לקרבן תודה לא יוכל להתעלם מכך שישעיהו בוחר להתייחס לקרבן שמביאים בהתנדבות ואוכלים בשמחה עם חברים ובני משפחה. מעין הבחירה המסורתית בטקסי חיים יהודיים או בחגיגת ליל הסדר.

הפטרת ישעיהו, כמו מגמת רוב הנביאים, שואפת ליהדות מסורתית. יהדות שאינה מתנגדת לפולחן והלכה אולם אינה מאוגדת סביבם וודאי שלא בדקדקנות. יהדות שבבסיסה הכרה וזהות יהודיים וחזונה קוממיות לאומית וכינון חברת מופת, והללו מאגדים אותה. זה איננו מקרי שמגילת העצמאות נכתבה בשפת ההפטרה והנביאים. "צור ישראל" הוא הצור ממנו חוצבנו. "חזון החירות הצדק והשלום של נביאי ישראל" הוא בקשת הצדק של ההפטרה. השמחה והזימרה. זה איננו מקרי שליברלים נאחזים במגילת העצמאות במאבק, שלפחות בעיניים ליברליות, הוא (בין היתר) מאבק במדינת הלכה. בדיוק אותה מדינה שמבקשת לכונן הפרשה.

***

המתח שבין יהדות הפרשה ליהדות ההפטרה מבוטא בגמרא באמצעות שני מדרשים הדנים במרכזיותיה של ההלכה (בבלי, ברכות ח' א'):

אמר רב חסדא: 

מאי דכתיב (מהו שכתוב, תהלים פ"ז, ב'): אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב?

(תשובה:) אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

והיינו (=וזהו) דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

רב חסדא מבקש להשליט את שערי ההלכה על מכלול החיים העירוניים. בשערי העיר האוטופית של רב חסדא נמצאת ההלכה והיא זו המנהלת את מכלול חייה של העיר. חסידי רב חסדא מאמינים שההלכה משקפת ומכוננת אורח חיים אידיאלי.

רב עולא מאמין שמרכזיותה של ההלכה ופירוט דקדוקיה שהלכו והסתעפו הם חורבן. הוא מתאר אותה כתא כלא צר. זו אינה אמירה היסטורית. היהדות היתה דת משפטית משחר ימיה, הרבה לפני שהמקדש נבנה או נחרב –  כמו שיודע כל מי שקרא אי פעם בתורה. זו אמירה אידיאולוגית שמכירה במרכזיות ההלכה אולם מקשרת זאת לחורבן. ההלכה אצל רב חסדא היא הבחירה של ה'. היא אהובתו. ההלכה אצל רב עולא היא הכלא הצפוף שבו שרוי אלהים מאז החורבן. ממילא תיקון החורבן מחזיר אותנו להפטרה. הוא דורש לאזן בין המסורת ההלכתית לבקשת צדק ומשפט, לתודה וקול זימרה, לתיקון הנדסי יצרני וכלכלי של החורבות, לצדקה וחסד. חסידי רב עולא יודעים שבד' אמותיה של ההלכה מסתופפים עקרונות מופלאים של צדק וחסד מהחיוב במעשר כספים ועד החובה לשבות כל שבוע מכל מלאכה, יחד עם עוולות מצמררות כנגד נשים עבדים ילדים וגרים (לצד הגנה מרשימה על כל אלו במקרים אחרים). עקרונות מרשימים של איזונים כלכליים בין זכויות הקניין הליברליות לצדק חלוקתי – איזונים שרלוונטיים לכלכלה שלא קיימת במציאות מזה מאות שנים, ועוד. חסידי רב עולא מאמינים שכדי לבנות את חורבותיה של ירושלים הם חייבים לפלש לד' רוחות השמים את ד' אמותיה של ההלכה, לחלץ את הקב"ה ממיצרי החורבן. הם מבקשים גאולה נבואית.

עורך הסוגיה ב"תעלול עריכה" מזהה בין שני המדרשים הללו באמצעות המילה "והיינו" – וזהו. הוא טוען לזהות בין המדרשים ומטשטש את הפער ביניהם. הוא הופך את עולם החורבן המגולם בהלכה לנחמתו של האל ולא לכישלונו-כישלוננו. נדמה שעורך הסוגיה קובע את השיח על יהדות במדינת ישראל עד היום. כשמדברים על מדינה יהודית תמיד מדברים על כפיית הלכות על הציבור. תמיד מניחים שהפרדה משפטית של הדת מהמדינה משמעה התנערות מכל סממן יהודי. אבל אנשי המסורת יודעים שתרבות יהודית מגוונת עשירה מתחדשת וחיונית פועלת לבנות את שחרב.

שבת שניה של נחמה.