בתחילת נאומו של משה, בפרק ב' בספר דברים, מתאר משה את ההיסטוריה הפוליטית של המזרח התיכון. בני עשיו כבשו את החורים בארץ אדום בדרום עבר הירדן, בני עמון, שבירתם רבת עמון הידועה עד ימינו בירדן, כבשו את הרפאים. כפתורים טיפלו באזור שמרפיח (כתרגום השבעים) עד עזה וכבשו אותה מידי העוים, ואנחנו כבשנו את ארצנו. השאלה היא למה מעניין את עם ישראל היסטוריה גיאו-פוליטית של הארצות שסביבו. אכן כמעט כל המפרשים והמדרשים שואלים את השאלה הזו בדרכים שונות. ריש לקיש שואל זאת באופן בוטה במיוחד עד שנראה שתשובתו מתגמדת מול הפרובוקטיביות של השאלה (חולין ס' א'):
אמר רבי שמעון בן לקיש:
הרבה מקראות שראויין לשרוף כספרי מינין(!!) והן הן גופי תורה (למשל – דברים ב' כ"ג) "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה" מאי נפקא לן מינה? (מה יוצא לנו מזה, מה אנחנו אמורים ללמוד מכך?!)
אני מבקשת להתמקד באופן שמדרש אחד עונה על כך. התורה מתארת (דברים ב' י"ב):
וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם.
לגמרא הדבר מזכיר עוד היגד על החורים מפרשת וישלח בספר בראשית (ל"ו כ'):
אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
מבהירה הגמרא (שבת פ"ה א'):
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: (מאי) דכתיב (מהו שכתוב)" אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"? אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו (כאילו כל העולם יושבי רקיע הם)?!
אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ. שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים.
וחורי – שמריחים את הארץ.
וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא (כנחש).
רב שמואל בר נחמני משתמש במשחק מילים בין "חורי" ל"ריח" לבטא את ההיכרות הקרובה של החורים עם האדמה וסגולותיה המדוייקות. חז"ל מזהים בין העם החורי לעם החוי, מה שמאפשר לרב פפא לבטא את ההיכרות הקרובה שלהם עם האדמה במשחק מילים נוסף, לפיו החיווים, מכירים את האדמה כמו חוויא, נחש בארמית, שזוחל עליה וחי בתוכה. לכן הם יודעים איפה נכון לגדל כל צמח ואיך להשתמש נכון בכל קרקע. אלא שספר דברים מתאר שהחורים נכבשו על ידי בני עשיו, אולם בני עשיו אינם "יושבי הארץ". אכן הגמרא ממשיכה ואומרת:
רב אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהן.
נדמה לי שבעיקר מבקשת הגמרא לומר שכדי להיות יושב הארץ אין די בלכבוש אותה. יש להתיישב בה באופן יעיל ובר קיימא המפיק מהארץ את המירב. אבל גם אין די בלהתיישב בה כך. חובה להיות מסוגל להילחם עליה ולהגן עליה מפולשים. נאומו של משה הוא נאום הכניסה לארץ ישראל. מטרתו הגדולה של משה היא לגייס את עם ישראל לכיבושה של הארץ, אבל גם לגרום להם להיות יושבי הארץ. לפי הגמרא משה מבקש מבני ישראל ללמוד מנסיונם של החורים ובני עשיו – מהחורים את אופן ההתיישבות ומבני עשיו את יכולת הכיבוש.
נזכרתי בכך כעת, כי התגלגלה לעיני חוברת של כתב העת "אקולוגיה וסביבה" המתפרסמת באינטרנט ויצאה כבר במאי לכבוד תחילת פעולתה של מינהלת תקומה לשיקום העוטף. החוברת עוסקת בהיבטים שונים של שיקום אקולוגי וקהילתי – למשל' כיצד בונים בניה שהיא גם אקולוגית וגם בטחונית, שתהיה פתוחה לאור ולאוויר אבל גם מוגנת בשעת מלחמה? שתחסוך באנרגיה וגם תוכל לספק אותו לעצמה בשעת חירום? כיצד משקמים את הקרקע לאחר מלחמה ושריפות ודואגים לא רק לשיקום נופי, דהיינו לכיסוי השריפות אלא לשחזור של בתי הגידול שהיו, ומה הקשר בין זה לבין שיקום קהילתי? ועוד.
מאז השביעי לאוקטובר אנחנו עוסקים בשיקום צבאי לאחר המפלה הגדולה – שיקומם של בני עשיו. הצבא עסוק בלהשיב את כבודו, לתחקר את עצמו, ולהפיק לקחים. באזרחות קוראים להפקת לקחים אישית של ראשי המערכת הצבאית ועוד. המדרש מזכיר לנו, שאם ברצוננו להיות יושבי הארץ, לא די בשיקום צבאי, יש ליצור גם שיקום אקולוגי. לדעת כיצד לשקם אדם אדמה וקהילה שנחרבו כמערכת אקולוגית בת קיימא.
