שני סיפורים גדולים יש בפרשת וירא. הסיפור על הפיכת סדום והסיפור על הבטחת הזרע לאברהם ובכללה עקידת יצחק וגירוש ישמעאל.
שני סיפורים גדולים יש בהפטרה לפרשה (מלכים ב' ד' א'-ל"ז). בסיפור הראשון אלישע מציל את ילדיה של אלמנה מעבדות בשל חוב של אביהם באמצעות נס פך השמן. בסיפור השני אלישע מבטיח בן לאשה משונם שמארחת אותו. ההבטחה מתקיימת, הבן כמעט מת, אולם אלישע מצליח להחיות אותו.
ישנו קשר ברור בין סיפורו של יצחק בפרשת וירא לסיפור בנה של האשה משונם. בשני המקרים הסיפור נפתח בהכנסת אורחים. בשניהם האורחים מבשרים על הבן, שאכן נולד שנה לאחר ההבטחה. בשני המקרים הבן כמעט מת, ובשני המקרים נס מציל את חייו. הן מבחינה עלילתית והן מבחינת מטבעות הלשון ישנה הקבלה משמעותית בין הפרשה להפטרה. אבל מדוע מתחילה ההפטרה בסיפור על הצלת בני האלמנה, במה הוא קשור? ההפטרה מתחילה כך (מל"ב, ד' א'):
וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר: עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת! וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה', וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים!
האשה הזו היא מבני חוגו של אלישע. בעלה הוא "מבני הנביאים". התנ"ך אינו מוסר את שמו אבל לדעת המדרש אין המדובר בבן נביאים אנונימי. אלא באדם בשם עובדיה. עד כדי כך המדרש הזה מפורסם שלמעשה כל המפרשים הקלאסיים מצטטים אותו וקוראים את הסיפור כאילו ברור שמדובר בעובדיה. עובדיה היה השר הממונה על בית אחאב המלך בתקופתו של אליהו הנביא מורו ורבו של אלישע. כשהנביאים הוצאו אל מחוץ לחוק ונרדפו למוות בידי איזבל המלכה עובדיה החביא וכלכל מאה מהם. ובלשון המקרא (מלכים א' י"ח ג'):
וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת; וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד. וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה', וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם.
במילים אחרות לדעת המדרש לעובדיה יש אמצעים לכלכל מאה נביאים. אבל מרוב יראת ה' ואהבת נביאים שקע בחובות והותיר את בניו שלו כשהם עומדים להימכר לעבדות.
מכאן אנחנו מגיעים לאשתו של עובדיה עליה מספר המדרש (תנחומא כי תשא ה' ז'):
(מלכים ב' ג' כ"ז) וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל…
אמר רבי מני: אלולי זכות אשתו של עובדיה כבר כלו ישראל באותה שעה – וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר.
המדרש מתייחס לכך שהפסוק הקודם לצעקת האלמנה אל אלישע מתאר שהקב"ה קוצף על ישראל. רבי מני טוען שזכותה של אותה אשה הצילה את ישראל מכליה. אולם כל שעושה האלמנה לפי המקרא הוא לנסות להציל את בניה שלה מעבדות.
רבי מני מנגיד בין עובדיה שדואג לנביאים הנרדפים אבל מפקיר את בניו שלו, לבין אלמנתו שפונה לנביא במטרה אחת ויחידה להציל את בניה. אם מי שבחר בפרק זה כהפטרה קרא אותה מבעד לעיני המדרש, הרי בחירתו בסיפור האלמנה היא ביקורת על האבות בסיפורי פרשת וירא. יש בו משום ביקורת על לוט המציע את בנותיו לכל העיר פשוטו כמשמעו, וגם על אברהם השולח את ישמעאל למות במדבר ואחר כך מניף במו ידיו מאכלת לשחוט את יצחק. כנגד האבות המפקירים את בניהם בחר בעל ההפטרה באמהות הנלחמות על חיי בניהם. בסיפורי אברהם האל מצווה להפקיר את הבנים. בהפטרה נציג האל – הנביא – מחיה אותם.
***
ישנו קשר נוסף בין הסיפור הראשון בהפטרה לבין תחילת הפרשה. בסיפור ההפטרה אנחנו עדים לחוק מפלצתי – כשאב שקוע בחובות ונפטר בניו חבים בחובותיו ובהעדר מקורות מימון הם נמכרים לעבדות. חוק שמתאים היטב לחקיקה המיוחסת לסדום במדרש.
מה עושה אלישע כשהוא נתקל בחוק מרושע? אלישע לא פונה למלך לשנות את החוק או לרכך אותו. הוא מבצע נס שיפתור את בעייתה הספציפית של האלמנה שבאה לצעוק אליו ויעניק לה פרנסה באלמנותה. מקובץ סיפורי אלישע ברור שלאלישע השפעה ממשית על בית המלוכה. בעוד חמישה פרקים, בפרק ט', נלמד שאלישע מושח את יהוא כמלך ישראל ולמעשה מתניע את החלפת בית אחאב בשושלת יהוא. פרק אחד קודם (פרק ח') מגלה שלאלישע יש גם מהלכים אצל מלכי ארם, הממלכה החזקה באזור, המתייעצים איתו כנביא והוא זה שמודיע על עליית חזאל למלוכה שם. באותו פרק מתוארת גם הסדרת זכויותיה הקנייניות של האשה משונם (גיבורת הסיפור השני של ההפטרה) על ביתה ושדה בפני מלך ישראל. גם בפרק שלנו ברור שלאלישע יש השפעה בבית המלוכה ואף בצבא, שכן כשהוא רוצה לגמול טובה לאשה משונם הוא שואל אותה (מל"ב ד' י"ג):
הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?
משמע יש לו קשרים אצל המלך ושר הצבא והוא יכול לסדר בעבורה דברים שהיא צריכה מהשלטון.
כמה רחוק הדבר מתפיסתו של אברהם בסיפור סדום, עורך הדין הראשון בהיסטוריה. אכן קין כבר לימד אותנו פרק בהלכות טיעונים לעונש. אבל אברהם עושה משהו יסודי בהרבה. הוא מנסה לייצר איזון חדש בחוק / בפסק הדין (במקרה של אלהים חד הם). הוא מציע איזונים חדשים בין הפרט שלא מגיע לו עונש לבין היות הפרט חלק מכלל שדרכו הושחתה באופן יסודי. אברהם לא מייצר נס לפתור בעיה ספציפית. אברהם מייצר איזון משפטי שורשי. כך הופך הסיפור הראשון של ההפטרה להדהוד מהופך של הסיפור הראשון בפרשה – מעשה סדום.
באמצעות ההנגדה לפרשה, מציג בעל ההפטרה עמדה מורכבת ביחס בין הדאגה למעגל הפרטי – לילדים, לאנשי הקהילה – לבין הדאגה לכלל באמצעות פעילות פוליטית רחבה. מחד גיסא הוא מעביר ביקורת על אבות שמתאכזרים לילדיהם האישיים בשם ערכים נעלים ומעלה על נס אימהות שמתמקדות בילדיהן. ומאידך גיסא הוא מבקש פעילות פוליטית המשנה חוקים ולא הסתפקות בנס הפותר בעיה פרטית.
בחירת ההפטרה, על תחילתה וסיומה היא כשלעצמה יוצרת מדרש מורכב ומלא רבדים אודות הפרשה ואגב כך מגלה לנו פנים חדשות בתוך סיפורי אלישע.
