בתחילת פרשת יתרו, מקים משה בעצת יתרו מערכת משפט, ואז מופיע סיפור מעמד הר סיני שמבחינת מועדו ועניינו ממש מנותק ממה שקדם לו ולא משתלב ברצף העלילתי של הסיפור. מיד אחרי מעמד הר סיני פותחת פרשת משפטים (שמות כ"א א'):

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

החיבור הטבעי של פרשת משפטים אינו למעמד הר סיני (כי למעשה הפרשה מציעה תיאור ברית חלופית למעמד הר סיני) אלא המשך טבעי להקמת מערכת המשפט שנדונה קודם לכן. הוקם ממסד משפטי ועכשיו התורה מגוללת את החוקים לפיהם הוא ישפוט. המדרש כמובן מרגיש בצרימה הזו ברצף הסיפור (שמות רבה ל' ג'):

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".

מה כתיב למעלה מן הפרשה? (שמות י"ח, כ"ב) "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת  "

ואמר כאן: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".

והדברות באמצע.

המדרש מציג את אותה שאלה. מה עושות הדיברות בין הקמת מערכת המשפט לחקיקה, בצרימה לרצף הסיפור. והמדרש עונה במשל:

משל למטרונה שהיתה מהלכת.

הזין (=החמוש) מכאן והזין מכאן והיא באמצע.

כך התורה.

דָיַנִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ והיא באמצע.

וכן הוא אומר (משלי ח', כ') "בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך  – "

התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת?

אהלך בדרכן של עושי צדקה בתוך נתיבות משפט.

התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה.

מלפניה שנאמר (שמות ט"ו כ"ה) "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט".

ודינין מאחריה שנאמר "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".

ההברקה הטמונה במדרש הזה מבוססת על כך שבאמצעות השניות ביחסים בין המינים מגלם המדרש את כל השניות הגלומה במערכת המשפט. הדרך היא מקום סכנה חז"לי ידוע. כשאדם יוצא לדרך הוא אינו יודע אם יגיע בשלום. רשויות האכיפה אינן יעילות בדרכים כמו בעיר וממילא קיימת סכנת שודדים וכו' אבל לא רק האכיפה הפורמלית לא יעילה בדרך. הרבה יותר מסוכן הבידוד מהאכיפה החברתית הבלתי פורמלית. אף אחד לא רואה, אף אחד לא מכיר אותך, את/ה ברשות עצמך. ואצל חז"ל, כשאשה נמצאת בדרך, חוסר האכיפה החברתית הרה סכנות ומאיים אף ביתר שאת. אשה אינה חשופה רק לחטיפה לעבדות או לשוד אלא כמובן גם לניצול הדרך לשחרור או מימוש מיני ללא האכיפה החברתית הרגילה, ולהבדיל לאונס וחטיפה לזנות. מנקודת המבט של חז"ל, אשה מכובדת שהולכת בדרך זקוקה לשומרי ראש ורצוי חמושים. בפשט המדרש זהו כמובן תיאור של הגנה בפני הסיטואציה המאיימת.

אבל בתור נערה שחיבבה עד מאוד טיולים עצמאיים בפרדסים ושדות הרשו לי לגלות לכם שאשה המהלכת בדרך ומוצאת את עצמה עם גבר לפניה וגבר מאחוריה, כשהשניים נראים קשורים זה לזה ומתקשרים אחד עם השני והיא לבד באמצע, תחושת המוגנות היא לא תחושתה המרכזית… קל וחומר כשמדובר בשני חמושים. אני מאמינה שאין אשה בעולם שתדמיין את הסיטואציה הזו ותקרא את "הזין" המדרשי ולא תחשוב על הביטוי בסלנג העכשווי… (משמעות שלא קיימת בשפה החז"לית. אבל ברור שגם הם הבינו את נפיצותה של הסיטואציה).

המדרש מזהה את הדיברות עם "התורה" – בה' הידיעה. המדרש מגדיר את הדיברות כ"עושי צדקה" וכ"נתיבות משפט". צדקה בלשון התורה אינה חסד אלא צדק. או לכל היותר צדק חברתי. "נתיבות משפט" זה מה שאנחנו היינו קוראים "חוקה" או "רוח המשפט" – היסודות. 

לפי הקריאה הזו עשרת הדיברות, הם יסודות התורה, הם המזוהים עם הצדק – הם אשה מכובדת שמהלכת בדרך מסוכנת כשלפניה ומאחוריה שני גברים חמושים. האחד החוקים והשני מערכת האכיפה.

בקריאה אחרת ניתן לומר ש"עושי הצדקה" אלו הדיינים, הם מערכת האכיפה, ו"נתיבות המשפט" אלו החוקים. לפי הקריאה הזו עשרת הדיברות בוחרות להלך בין הללו. השילוש הזה הוא הרמוני. וממילא כשהדרך היא של שלושתם יחד היא אינה מסוכנת.

שתי אפשרויות הקריאה הללו מעמידות את המתח והקשר שבין יסודות הצדק למיסוד המשפט והחקיקה. אין צדק ללא חוקים שמגדירים מהו הצדק בעיני חברה נתונה ובמצבים קונקרטיים. אין צדק ללא מערכת משפט ואכיפה שתפרש את החוקים הללו, תחיל אותם במקרים הפרטיים, ותאכוף אותם על הציבור. אבל אלו כאלו יכולים גם לרמוס את בסיס השיטה… המתח הזה עומד כמובן בראש הבעיה של התורה שבעל פה. ברור שללא מסורת חיה ומשתנה התורה כבר מזמן היתה אות מתה ונשכחת. אבל תמיד אנחנו עומדים בפני החשש שהממסד התורני ופרשנות ההלכה לדורותיה ירמסו את יסודות הצדק המגולמים בעשרת הדיברות. המדרש מניח הן את ההכרח במיסוד דתי והן את סכנתו בכפיפה אחת ובמלוא הבוטות.

****

המתח שמעמיד המדרש עומד בחזית הוויכוח הפוליטי בדבר מעמדה של מערכת המשפט. יש הסכמה רחבה (יחסית. בינתיים.) על האתוס המרכזי של יסודות המשפט הישראלי. מה שאהבו להגיד לנו בשיעורי אזרחות: מדינה יהודית-דמוקרטית. משפט שמממש את הריבונות היהודית – זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, הביטחון ליהודים. משפט שמגשים ערכים דמוקרטיים בסיסיים של בחירות חופשיות, של שותפות עממית רחבה במערכת הפוליטית, של זכויות יסוד לפרט, של שוויון אזרחי, מידה של חירות. אפילו על איזושהי רמה של צדק חברתי יש הסכמה נרחבת למדי. זו המטרונה שלנו, ולפחות להלכה אנחנו מכבדים אותה. לפניה הולכת מערכת המשפט ואחריה בית המחוקקים על ספר חוקיו הארוך יותר מכל התנ"ך גם יחד… שני הזיינין מבקשים לשמור על המטרונה. ושניהם מאיימים עליה.

המדרש הימי ביינימי הזה שנולד מאות שנים לפני רעיון הפרדת הרשויות הצליח (לטעמי בגאונות) להכיל את בסיס המורכבות שבין מערכת האכיפה למערכת החקיקה ואת היחס בינן לבין האתוס החברתי הבסיסי שאותו הן מכוננות ושהוא מכונן אותן גם יחד. המדרש הזה הצליח לתאר כמעט את  כל המחלוקות הפוליטיות – משפטיות שאנחנו חווים כעת. דיונים על סמכויות בית המשפט, על אופן מינוי השופטים ומידת עצמאותם, על היקף הביקורת השיפוטית, על פיסקאות ההתגברות בחוקי היסוד, על חוקים ואפילו חוקי יסוד שנויים במחלוקת. על זכויות נאשמים לעומת הצורך במלחמה בפשע, על אישומים כנגד נבחרי ציבור. כל אלו ועוד הם ביטויים למתח שבין המטרונה לחמושים וביניהם לבין עצמם. ממש כמתואר במדרש.

עיון מעמיק במדרש יבהיר שלא לחינם יש למטרונה שני מלווים ולא אחד. בעולם העתיק היו קיימות מערכות משפט נרחבות למדי שפיסקיהן הן, היו החוק הנוהג (כך גם נרמז מהפסוקים שבוחר המדרש לצטט). דהיינו, המדרש היה יכול להסתפק בחמוש אחד המלווה את עשרת הדיברות, דהיינו אותה מערכת שמחוקקת ופוסקת בבת אחת. כשהמדרש מציג שני חמושים שמגנים או מאיימים על המטרונה שומה עלינו לאפיין את האיום וההגנה הייחודיים לכל אחד מהם.

בקריאה כזו יובן מאליו כי הצורך לאזן בין המטרונה והחמושים הוא מורכב הרבה יותר מהדיון הציבורי המתנהל כיום ואמור היה להתנהל לפי האפיון של כל אחד מהחמושים. כך למשל: בענייני זכויות הפרט או בענייני שוויון אזרחי למערכת המשפט יש כלים הרבה יותר אפקטיביים להבטיח את שמירת האתוס המכונן מאשר למערכת הפוליטית. שכן שרידותה של האחרונה אינה נדרשת לא לשוויון ולא לזכויות פרט אלא דווקא להיפך מכך – דהיינו להעדפת האינטרסים של הקבוצות הגדולות היכולות להרכיב קואליציה אפקטיבית.

לעומת זאת בענייני מדיניות וחלוקת משאבים (למשל) למערכת הפוליטית יש כלים טובים בהרבה מאשר למערכת המשפט שכן רק היא האחראית על המשאבים וחלוקתם, רק היא מבטאת את שיתוף הציבור במדיניות כנדרש באתוס הדמוקרטי ורק היא נבחרת על יסוד מגמות התיעדוף שהיא מציגה לבוחריה בין אינטרסים שונים.

בוויכוח הרדוד המתנהל אצלנו, המאבק בין הרשויות ודרכי הגבלתן בכלל לא מתייחס לשונות בין הנושאים העומדים על הפרק ומהם כלי הזין שיש לכל אחד מהחמושים בכל נושא. (וזה עוד בהנחה הפשוטה שהנושאים (=המטרונה) מוסכמים בכלל…)

הסוגיה של גיוס חרדים, שעומדת עכשיו על הפרק, והיא אחד האינטרסים לרצונה של הקואליציה לערעור מעמדה של מערכת המשפט אל מול הרשויות האחרות, הינה דוגמה מצויינת לויכוח הפשטני המתנהל במקומותינו. בפני בית המשפט העליון מונחת כבר שנים עתירה לביטול הפטור לתלמידי ישיבות בשם ערך השוויון. הפטור הזה אינו מבוסס על חקיקה, דהיינו החלטה של הרשות המחוקקת, אלא על מדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן, דהיינו על התנהלותה של הרשות המבצעת. בית המשפט שלח את המדינה לעגן בחוק הסדר (כלשהו) מול תלמידי הישיבות, דהיינו להשיב את הנושא לרשות המחוקקת. הכנסת לא הצליחה או לא רצתה להגיע להסדר מוסכם ולכן המפלגות החרדיות חוששות בצדק שבית המשפט יתערב בנושא הזה.

ברור שבשאלה הזו לא באמת ניתן להכריע האם מדובר בנושא של שוויון או של מדיניות, וממילא לא ניתן להכריע האם נכון שהנושא יטופל בבית המשפט או באמצעות המערכת הפוליטית. אבל היה אפשר להסתכל על כך גם מנקודת מבט אחרת. ממש כשם שהחרדים אינם מגויסים כעניין של מדיניות גם הערבים אינם מגויסים כעניין של מדיניות. אולם כנגד אי גיוסם של האחרונים כלל לא קיימת עתירה בפני בית המשפט. מה היה קורה לו היה בית המשפט מאתגר את העותרים וקובע שאם מדובר בשאלה של שוויון העתירה חייבת לכלול כל פטור קבוצתי מכל סוג שהוא, שכן מנקודת מבט משפטית שוויון חייב לחול על כולם, וממילא פטור יכול להינתן רק בנסיבות אישיות חריגות. מנגד אם מקובל  שמשיקולי מדיניות זכותה של המדינה להחליט לא לגייס קבוצות מסויימות, בית המשפט אינו יכול להחליף את הרשות המבצעת בקביעת המדיניות, ובבחירת הקבוצות.

ייתכן שהעותרים היו מוותרים על עתירותיהם. ייתכן שהכנסת היתה מצליחה או מעוניינת לחוקק חוק גיוס אחר והבריתות כמו הפילוגים האוטומטיים שבמערכת הפוליטית הנוכחית שלנו היו נראים אחרת לגמרי. ייתכן מאוד שלו היו העותרים, כמו מערכת המשפט, כמו המדינה, מוכנים להבחין בין "חמושים" שונים ולהבין אחרת את גבולות ההתערבות השיפוטית ביחס לכל אחד מהם, לפחות חלק מהמשבר הנוכחי שלמיטב אמונתי באמת מאיים על היותה של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית, היה נמנע. או לפחות קטן.

פרשת "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" מזכירה לנו שכשיש מטרונה פגיעה ושני בריונים האוחזים בנשק כדאי לנהל את הדיונים בזהירות.

בדיוק בגלל המתחים האלה אנחנו זקוקים לדיברות באמצע.

שבת של שלום וצדק.

פורסם ביום 17.2.23.