"מקרא ביכורים", דהיינו הטקסט שאומר אדם מישראל כשהוא מביא ביכורים לבית המקדש מתואר פרשת כי תבא, ומצוטט בהגדה של פסח כבסיס לסיפור יציאת מצרים (דברים כ"ו ו'-ז'):

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה… וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ".

על המילה "ונצעק" אומר הראי"ה קוק (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המאה ה19-20, מזרח אירופה-ארץ ישראל) בספרו, (עולת ראיה ח"ב עמ' ס"ז):

הצעקה הבאה מתוך הדכאות הנפשית, אחרי השיקוע היותר נורא במעשים רעים… היא משברת את התכונה המזגית (=המהותנית) של הבשר… ותיכף על ידי השברון הזה, כבר נסתלקה המחיצה, המרחקת את האדם מאור פני ה'… אמנם צריך הוא עדיין לישועה, איך לפלס לימים הבאים את נתיב החיים… אבל גם על זה באה ישועת ה' אליו, אחרי אשר כבר נשבר הלב ונתבטלה תכונתו הראשונה… רוח נכון, המפכה המון עצות ודרכי קדש ליסוד החיים בעתיד, הנם נכונים לפני אלה, אשר מכאב לב יצעקו לה'…

לגישת הראי"ה סיפור יציאת מצרים הוא סיפורו של עם שהגיע לשפל העבדות. עבר רדיפה, עינוי, ג'נוסייד – אבל כל אלו לא הביאו לצעקה. כל אלו הביאו לשפל מוסרי. השפל המוסרי, השקיעה ברשע ובניוון, העובדה שאיש עברי היכה איש עברי אחר, השקיעה במ"ט שערי טומאה, הם המולידים את הצעקה. אבל הצעקה אינה פתרון. היא רק תחילתה של דרך חדשה. עבור הראי"ה סיפור יציאת מצרים הוא סיפורו של עם שאיננו מסוגל לחיות יותר בהווה אבל גם אינו יודע איך לפלס לו דרך לימים שיבואו. היציאה למדבר אינה מבטיחה בסופה מולדת חדשה. תורה חדשה. מנוחה ונחלה. היא אינה מבטיחה דבר. אבל הדרך היחידה להגיע לכל הללו היא לצעוק. הצעקה מבטאת את חוסר היכולת להשלים עם המציאות ולחיות בתוכה כפי שהיא. לדעת הראי"ה מי שיסרב להשלים עם המציאות, גם אם אין בידו פתרון למציאות יזכה ל"רוח נכון" ל"עצות ודרכי קדש חדשות".

הראי"ה מבטיח דרך חדשה דווקא לאלו שאין בידם פתרונות קסם, לאלו שאינם יודעים לפלס דרך. אנשי הפתרונות נאחזים עדיין במציאות המוכרת. הם מנסים אולי להנדס אותה מעט אחרת, אבל הם פועלים רק בגבולותיה. הם טרם חשים בשפלותה המוסרית, לא נתבטלה תכונתם הראשונה, הם עדיין אינם צועקים. לעומת זאת "הצועקים" אינם יכולים להמשיך יותר בהווה. הם חייבים דרך חדשה כי ההווה בלתי נסבל בעיניהם. הם אלו שיהיו חייבים למצוא "דרכי קדש חדשות".

בחג מתן תורה, בחג האסיף של בעלי הנחלה, ובעצם בכל חגינו אנו חוגגים את השמחה על היש. חג הפסח הוא עת הגאולה. הוא החג על האין. הוא חגם של הצועקים, של אלו שעברו שינוי מהותי, של אלו שאין להם מושג לאן הם הולכים אבל כך הם אינם מוכנים להמשיך.  מאחלת שזה יהיה פסח של צעקה.

בברכת חג של פילוס דרך.