אחת הדמויות המסתוריות ביותר בפרשת בראשית, שהשפיעה השפעה מכרעת כל המיסטיקה היהודית היא דמותו של חנוך בן ירד, שכל שאנו יודעים עליו, הוא שמעולם לא מת. ובלשונה של התורה (בראשית ה' כ"ד):
אֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.
חנוך המכונה בספרות בית שני ואחריה גם מטטרון הוא גיבור ספרי חנוך החיצוניים מימי בית שני ועד זמנם של חז"ל. הוא דמות מרכזית בספרות המיסטית בת זמנם של חז"ל, היא ספרות ההיכלות, וחוזר לקדמת הבמה במדרשי ימי הביניים בעיקר במדרשי הזהר שם הוא נזכר עשרות פעמים בהרחבה כמו למשל במקור הזה (זהר חדש תרומה ל"ט):
מתוך היראה (שחנוך) הלך בדרך אמת בארץ, הוא מצא את האור שאבד אדם הראשון… כיון שנולד חנוך בן ירד היה נמצא סמוך לגן, התחיל אותו האור להאיר בתוכו והתגדל במשחת קודש, והאור ההוא שכן עליו, כשהוא נתנוצץ נכנס לגן עדן, ומצא שם עץ החיים, ענפיו ופירות העץ, הריח בהם, ונתישב בתוכו אותו הרוח של אור החיים… באו שליחים מלאכים עליונים ולמדו אותו החכמה העליונה, ונתנו לו ספר שהיה גנוז תוך עץ החיים ולמד ממנו, וידע דרכיו של הקב"ה והלך אחריו… עד שאותו האור נשלם בתוכו… אחר כך נתלבש אותו האור תוך הלבוש ההוא, (תוך גופו של חנוך) להראות שלמותו למעלה, ושיתביישו בשבילו כל אלו המלאכים שקטרגו לפני אדונם שלא יברא את האדם בארץ…. ואיננו כמו שהיה בעולם הזה, כי לקח אותו אלהים לצורה אחרת, בצורה זו הוא תמיד נער…
בחנוך נכללה הצורה של העולם הנסתר… הוא כסא לאדונו, עושה שליחות בעולם. כשהעולם בדין (הנער) יוצא, ומטטרון נקרא רבון על כל הצבאות העליונים…
לפי הזהר לא ניתן לעמוד מול הקסם של חנוך מלא האור החיים והחכמה. הנער הנצחי השולט בכל העולמות העליונים. כשחלה מידת הדין בעולם מפנה חנוך המושלם את מקומו למטטרון. שהוא ייצוג מידת הדין של חנוך עצמו.
כוחה התרבותי של הדמות הזו, גם בתקופת חז"ל כה עז, שהיא הצליחה לחדור אפילו לתלמוד. אלא שבניגוד לכתבים המתארים באריכות את חייו של חנוך וכוחו של מטטרון, אזכוריו בתלמוד קצרים. בשניים מתוך שלשת איזכוריו בתלמוד קושרים אותו לכפירה באל(!). באזכור אחד אלישע בן אבויה פוגש את מטטרון ובגללו הוא הופך כופר. הסיפור מסתיים בהלקאתו האינטנסיבית והמשפילה של מטטרון (חגיגה ט"ו א' מתורגם):
אחר (אלישע בן אבויה) שקיצץ בנטיעות…
מה היה?
ראה את המיטטרון שניתנה לו רשות לשבת לכתוב את זכויותיהם של ישראל.
אמר: … שמא שתי רשויות הן.
הוציאו את מטטרון והיכוהו בשישים שבטי אש ("פולסא דנורא").
באזכור שני, מזהיר התלמוד, במדרש רדיקלי ביותר, הטוען שמטטרון נושא את שם ה' עצמו(!) שלא להחליף בין ה' למטטרון. ואף רומז שמשה רבנו עצמו היה עלול לעבוד את מטטרון (סנהדרין ל"ח ב' מתורגם):
(שמות כ"ד א') וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'.
"עלה אלי" היה מתבקש (שכן ה' הוא הדובר אל משה).
אמר לו (אלהים למשה): זהו מטטרון ששמו כשם רבו(!)…
אם כך, נעבוד אותו?
כתוב (שמות כ"ג כ"א) אַל תַּמֵּר בּוֹ – אל תמירני בו!
באזכור השלישי מחליף התלמוד עצמו בין האל למטטרון(!) בשאלה מי מלמד תורה. (עבודה זרה, ג' ב' מתורגם):
ברביעיות (בשעה הרביעית בכל יום מאז החורבן) מה עושה (אלהים)?
יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה…
ומתחילה (לפני החורבן), מי היה מלמד אותם (תורה)?
אם תרצה אמור מטטרון, ואם תרצה אמור שאלהים עשה גם את זה.
בניגוד למסורת הזהרית שמציגה את מטטרון במלוא תפארתו ללא כל הסתייגות, ניכר במסורת התלמודית החשש האמוני החריף שמעלה דמותו של מטטרון והצורך להשפילו.
אם רוצים לדעת כמה נלחמו חז"ל במסורת המיתית על מטטרון כדאי לשים לב שהתלמודים לא מזכירים את חנוך עצמו ולו פעם אחת(!) ואין בהם רמז לכך שמטטרון קשור לחנוך או לאדם כלשהו. המדרש האמוראי מזכיר את חנוך פעמים ספורות (פעמיים בבראשית רבה ועוד אחת בויקרא רבה). בבראשית רבה בהתנגדות ניכרת (בראשית רבה כה א'):
אמר רבי חמא ברבי הושעיא: (חנוך) אינו נכתב בתוך טומוסן (ספר ייחוס) של צדיקים אלא בטומוסן של רשעים(!)
אמר רבי איבו: חנוך חנף (=צבוע/לא מהימן) היה(!), פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו.
רק בויקרא רבה (כ"ט י"א) הוא נזכר בחיוב כבן הדור השביעי מאדם הראשון תחת הכותרת:
כל השביעין חביבין.
ההשתמרות המופלאה והנרחבת של המיתוס של חנוך במדרש הזהרי הימי בייניימי, שממשיכה בגלוי מסורות מדרשיות ומיסטיות רחבות מתקופת בית שני ואילך, שצונזרו, מלמדת בעיני על הצורך העמוק שלנו כבני אדם וכבני תרבות במיתוסים. אנחנו רוצים גיבורי על, כאז כן עתה. בשעות של חולשה וקושי אנחנו זקוקים לחנוך שלקח אותו אלהים, לחנוך שיושב וכותב את זכויותינו, לחנוך המוכה בשישים שבטי אש שקם וחוזר להיות הנער הנצחי, מלא האור, אדון כל העולמות העליונים.
(עוד על צינזור מיתוסים והשבתם במדרשי ימי הביניים ראו במאמר הסודות של אברהם ובמאמר מצפון תיפתח הרעה .)
