בפרשת "ואתחנן" משה מצדיק את העובדה שאלוהים ייסר אותנו במדבר וגם את כל הייסורים שאלוהים עוד מתכוון להפיל עלינו במילים (דברים ח' ה'):

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.

המדרשים כמובן נדרשים לשאלת הייסורים באריכות רבה. בתוך שלל ההתייחסויות הללו מופיע סיפור שריגש אותי במיוחד. הוא עוסק בהתמודדות עם מחלה, ובמידה מסוימת גם ביחסי הורים וילדים. (ספרי דברים פיסקה ל"ב):

וכבר היה ר' אליעזר חולה, ונכנסו ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לבקרו.
נענה ר' טרפון ואמר: רבי, חביב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה מאיר לעולם הזה ולעולם הבא.
נענה ר' יהושע ואמר: ר', חביב אתה לישראל בעולם הזה ובעולם הבא.
אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי (אליעזר): חביב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם מביאים את האדם לעולם הזה ואתה מביא אותנו לעולם הזה ולעולם הבא.

רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה הם חבריו של רבי אליעזר ובני הפלוגתא שלו. הם עברו יחד כברת דרך ארוכה וקרובה עוד מימי בחרותם בישיבה של רבן יוחנן בן זכאי ועד היותם גדולי הדור הרבניים של תקופתם. רבי טרפון מעט צעיר יותר אבל עדיין שייך לאותו דור. הם כולם "מספידים" את רבי אליעזר החולה ומספרים לו כמה הוא גדול. רבי אליעזר נותר אדיש ושוכב במיטתו. הוא חלש, כאוב, ומותו מוחשי עד אימה, והם ממש עושים לו דמיון מודרך איך זה יישמע בבית ההלוויות. אז מדבר רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא תלמיד של רבי אליעזר. הוא אמור לדבר כתלמיד לפני רבו. הוא אמור להיות הדוגמה החיה לאדם שרבי אליעזר הביאו לחיי העולם הבא. אבל הוא נוקט בכיוון אחר, וחצוף.

נענה רבי עקיבא ואמר: רבי, חביבים ייסורים.

במילים אחרות: נהדר שאתה חולה.

ואמר להם רבי אליעזר לתלמידיו: סמכוני. 
ישב לו רבי אליעזר. אמר לו: אמור, עקיבא!

עכשיו אנחנו מגלים שרבי אליעזר חולה קשה. אין לו אפילו כח להתיישב במיטתו לבד. אבל כשרבי עקיבא אומר לו שהמחלה היא טובה הוא מסתקרן. סוף סוף מישהו מאתגר את פחדיו ורחמיו העצמיים. כך מסביר לו רבי עקיבא את דבריו התמוהים:

אמר לו: הרי הוא אומר (מלכים ב' כ"א) "בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם" ואומר (משלי כ"ה א') "גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".
וכי עלתה על דעתך שחזקיהו לימד תורה לישראל, ולמנשה בנו לא למד תורה?
אלא כל תלמוד שלימדו, וכל עמל שעמל בו – לא הועיל לו, אלא ייסורים.
שנאמר (דברי הימים ב' ל"ב י"א-י"ג): "וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו. וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְמַלְכוּתוֹ".
– חביבים ייסורים!

רבי עקיבא מספר לרבי אליעזר על חזקיה ומנשה. הראשון אחד המלכים הצדיקים ביותר בכל ספר מלכים שעסק בלימוד והפצת תורה. השני בנו הרשע, הידוע לשמצה בחיבתו לעבודה זרה. כל החינוך של חזקיה לא הועיל למנשה. הוא פשוט לא הזדהה עם דרכו של אביו. אולם בהמשך חייו נוחל מנשה תבוסה מול מלך אשור ונלקח כשהוא אזוק בשבי. לאחר כישלון מנשה מול עוצמת האימפריה האשורית אין לו שום סיכוי להקים מחדש את ממלכתו. אלא שמתוך שביו מנשה חוזר בתשובה, הוא משנה את ערכי חייו, וכנגד כל הסיכויים שב למלכותו. הייסורים שינו אותו וסיפורו מסתיים בטוב. אולם מדוע זה קשור לרבי אליעזר? במה בעצם מנחם רבי עקיבא את רבי אליעזר?

באמפתיה גדולה מתמקד רבי עקיבא (בניגוד לחבריו) בדבר שהכי מעניין את רבי אליעזר – במחלה עצמה. הוא מזכיר לרבי אליעזר שני דברים חשובים ביחס אליה: האחד, שגם מצב שנראה חסר תקוה כמו מצבו של מנשה יכול להסתיים בהחלמה מלאה והשבת הדברים לקדמותם. השני, שגם הדברים הקשים שאנחנו עוברים הם חלק מניסיון חיינו ושביכולתנו להיעזר בהם ככלי לשינוי.

אבל במבט רחב יותר, רבי עקיבא חולק עמוקות על החברים האחרים ואולי אפילו קצת לועג להפרזה הלא אותנטית שהם נוקטים. המנחמים האחרים סבורים שהנחמה מתמקדת בהשפעה שהגוסס מותיר בעולם, בחותמו על אנשים אחרים. רבי אליעזר הלך לעולמו לפני כמעט 2,000 שנה ואנחנו עדיין לומדים אותו. במאה ה-21 עוד נכתבים מאמרים על משנתו של רבי אליעזר(!) זו אכן השפעה יוצאת דופן. יש ממש בנחמה שמציעים חבריו של רבי אליעזר.

למרות זאת, סבור רבי עקיבא שההשפעה של רבי אליעזר מוגבלת ובדין שתהיה מוגבלת. חזקיה הוא אביו וגם רבו של מנשה. במובן הזה הוא האבא והרב האולטימטיביים. חזקיה הוא המלך שחז"ל רואים בו כמי שהיה ראוי להיות המשיח. התנ"ך מעיד עליו שהוא אישית משתתף בכתיבת ועריכת התנ"ך באיסוף משלי שלמה. חז"ל טוענים שהוא גם חידש כמה הלכות. התנ"ך מספר שהוא השיב את עבודת המקדש למכונה. אין אב ורב גדולים ממנו. אבל זה כלל לא משפיע על מנשה ללכת בדרכו. בסופו של דבר לכל אחד ואחת מאיתנו ישנה אחריות אישית ובחירה חופשית. רבי אליעזר אינו מביא את תלמידיו לחיי העולם הבא, כי אף אב ואף רב אינם יכולים לעשות זאת. לכל היותר ניתן להדליק פנסים ולהאיר את הדרך.

רבי עקיבא סבור שבסיכומם של חיים, ובוודאי כשאדם חולה אנוש, בדין עליו להתמקד בסיפור חייו הוא, ובעיקר בהווה שלו. רבי עקיבא מבקש להשפיע על האופן שבו רבי אליעזר תופס את סיפור מחלתו. העובדה שרבי עקיבא צריך לספר לרבי אליעזר את הסיפור מלמדת שלא הייסורים עצמם משפיעים לטובה על המתייסר אלא הסיפור שמספרים עליהם. הייסורים אינם בשליטתנו, אבל הנרטיב כן.

****

מדרש הוא גם פרשנות. העורך שהסמיך את המדרש על פסוק לפיו אלוהים מייסר אותו כמו אב ואם, מבקש מאיתנו לפרש את הפסוק מחדש. פשט הפסוק הוא תיאודיציה לפיה אלוהים מייסר אותנו בדומה לעונש הורי כדי לחנך אותנו. המדרש הופך את משמעות הפסוק, וטוען שבייסורים עצמם אין דבר שמיטיב את דרכינו. ממש כפי שחינוך הורי אינו בהכרח מיטיב את דרכינו. גם הייסורים אינם יותר מפנס (אם כי פנס מטלטל). המדרש ממצב את וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כחלק המרכזי בפסוק. לדעת המדרש הסיפור שאנחנו מספרים ללבנו על הייסורים הוא הסיפור שיכול לשנות אותנו. לדעת פשט התורה זהותנו היא בעיקר תוצר של סוציאליזציה. לדעת המדרש זהותנו היא בעיקר תוצר של נרטיב.

שבת של שלום בריאות וסיפורים משמחי לב.