כשפרשת מטות נקראת בנפרד, או כשפרשת פנחס חלה אחרי י"ז בתמוז קוראים בירמיהו פרק א' (עד פרק ב' פס' ג') נבואת פורענות. הראשונה משלוש הפטרות הפורענות שנקרא עד ט' באב. זוהי נבואת ההקדשה של ירמיהו. תוכנה המרכזי של הנבואה הוא התחזית הפוליטית שתהיה עיקר מפעלו של הנביא ירמיהו ב-40 שנות פעילותו (ירמיהו א' י"ד):
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
בפשט ירמיהו חזה את ניצחונה של בבל והחרבתה את הארץ, וניסה במשך 40 שנה, ללא הצלחה, לשכנע את מלכי תקופתו לכרות ברית עם בבל כדי למנוע את החורבן. אבל הפסוק הזה הפך לסיפור מיתי על הצפון.
"ברייתא דרבי פנחס בן יאיר" הוא קובץ מדרשי שכנראה נערך במאה ה-9-10 לספירה. אבל המחקר מזהה בו, באופן בולט, רעיונות ייחודיים שאינם נמצאים במרבית ספרות המדרש אולם קיימים בספרות בית שני כגון אצל פילון וביובלים. ובמילים אחרות, שימור של מסורות קדומות. וכך הברייתא דרבי פנחס בן יאיר ב' (בתוך אוצר מדרשים) מספרת:
המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם…
כנגד הארץ נעשה השלחן וכנגד פרי האדמה היו מעריכין שתי הלחם, שתים מערכות שש המערכת כנגד חדשי קיץ וחורף… וכנגד המאורות נעשה המנורה… שני טורים הפקעים (קישוט מסביב לים – הוא אגן הטבילה שהיה במקדש), אלו שמש וירח שהם סובבים ומנהיגים את העולם, עומד על שנים עשר בקר (כך עוצב הכן של אגן הטבילה) אלו י״ב מזלות שהעולם מתנהג בהן. שלשה פונים צפונה וגו׳, למה צפונה תחלה שהיא פתוחה, שרוח צפונה פתוחה לעולם שנאמר (איוב כ״ו ז׳): נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ, ולא עוד אלא שכל רוח רעה אינו אלא מצפון, שנאמר "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה"…
הברייתא מתארת את המשכן כבבואה לפרטי פרטים של העולם שלנו וגם של העולמות העליונים על רקיעיהם ושוכניהם. היסודות המיתיים של המדרש בולטים מאוד. כך למשל, בניגוד למקובל אצל חז"ל, אין לדרשן שום קושי לטעון שהשמש והירח מנהיגים את העולם. אולם לענייננו מעניינת רוח הצפון. הרוח שהיא "פתוחה לעולם" – למה שמעבר לעולם הנברא, לתוהו שבבריאה כפי שמוכיח הפסוק המצוטט במדרש. וכל הרוחות הרעות שבעולם מגיעות משם.
בתקופת הגאונים, פרקי דרבי אליעזר, מנסח את המדרש הזה בשפה בהירה בהרבה אולם מנגיד אותו לתפיסה אחרת לגמרי של המציאות, וכך הוא מספר (פרקי דרבי אליעזר ג' י"א-י"ב):
ארבע רוחות בעולם: רוח פנת המזרח, רוח פנת המערב, רוח פנת הדרום, רוח פנת הצפון. רוח פנת המזרח – משם האור יוצא לעולם. רוח פנת הדרום – משם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם. רוח פנת המערב, משם חושך יוצא לעולם. רוח פנת הצפון משם אוצרות השלג ואוצרות ברד, וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם.
דבר אחר: רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו, אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה יבא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכל שהוא אלוה. ושם הוא מדור למזיקים ולזועות, לרוחות ולשדים, לברקים ולרעמים. ומשם רעה יוצאה לעולם, שנאמר (ירמיה א, יד): "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה".
המדרש מציג שתי תפיסות עולם. לפי העמדה הראשונה כל רוח בעולם, כל קצה, מכיל דברים שהעולם זקוק להם. כך גם הצפון מכיל "אוצרות" – "אוצרות השלג ואוצרות ברד, וקור וחום וגשמים". אולי אלו אינם אוצרות קלים. אבל הם חיוניים. לעומת זאת, לפי העמדה השנייה, המתגלגלת מהתפיסה המיתית הקדומה, הצפון מייצג יסוד דמוני וסרקסטי שהאל הותיר בעולם. יסוד של פחד ורשע שכביכול אינו בשליטה "ושם הוא מדור למזיקים ולזוועות, לרוחות ולשדים, לברקים ולרעמים. ומשם רעה יוצאה לעולם". וכל זאת כדי להוכיח שאין אלוה מבלעדו. שאין מי שמסוגל באמת לסיים את הבריאה ולהכניס בה סדר סופי. לפי העמדה הזו אלהים הותיר את העולם פרוץ לפחד ולרשע כדי לבסס את אחרותו המוחלטת וכוחו האינסופי למול פחדינו ומוראותינו.
העולם המסודר והמאוזן של העמדה הראשונה מייצר תפיסת אלהים מאוזן ושולט. העולם הפרוץ של העמדה השניה מייצר אלהים שהותיר רשע ופחד. כשהסדר בעולם נפרץ גם אלהים כאחראי על הסדר נותר "פרוץ" כמי שלא השלים את הבריאה.
אותו ויכוח על משמעות הצפון מקבל טוויסט ערכי ואנטי מיתי בתלמוד. וכך מספר המדרש התלמודי (בבא בתרא כ"ה ב'):
אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום.
ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד"
במדרש התלמודי משתמר הרעיון שכבר פחות מקובל אצל חז"ל שהמקדש הוא בבואה של המציאות כולה. אבל במדרש התלמודי זו אינה בבואה ממשית אלא סמל – "סימן". עם זאת תכונותיהם של הצפון והדרום עדיין נתפסות כממשיות. לדעת רבי יצחק בצפון נמצא את העושר, את החומריות. ואלו מסומלים בשלחן לחם הפנים שנמצא בצד הצפוני של אולם המקדש. ואילו החכמה, הרוח, נמצאת בדרום, וסימלה הוא המנורה שנמצאת בצד הדרומי של אולם המקדש. לגישתו של רבי יצחק העושר והחכמה הם ניגודים. אדם חייב לבחור באחד מהם. העושר והחומריות הם דמוניים משום שמשמעם הוא מחיקה של הרוח. העולם אינו מאוזן. יש בו בחירה של אחד מהשניים ומאבק ערכי בין בקשת החכמה לבקשת העושר. לעומת זאת לפי עמדתו של רבי יהושע בן לוי העולם הוא מקום הרמוני. מי שידרים בבקשה אחר החכמה ימצא גם עושר וכבוד.
ניכר במדרש התלמודי, שהוא מכיר היטב את היסוד המיתי של המדרשים הקדומים לפיהם בצפון יש יסודות דמוניים – לפיהם המקדש הוא בבואה של העולם. משהו מאותה ממשות מיתית נותר אצלו בכך שהצפון והדרום מייצרים חכמה ועושר באופן ממשי. אבל השאלה המניעה את המדרש התלמודי היא לא מה יש בצד צפון אלא מה אנחנו מעדיפים, חכמה או עושר, והאם יש ניגוד ביניהם. הוא חוזר למחלוקת שהציג המדרש בפרקי דרבי אליעזר, האם העולם הוא הרמוני או שהוא מכיל יסוד מחריב, אלא שבמדרש המחלוקת היא על האפשרות להרמוניה ערכית.
גלגוליו של המדרש הזה, מייצגים מגמה חוזרת ונשנית. חז"ל באופן עיקבי "מרוקנים" את המסורות המיתיות מתוכנן או לפחות מחלישים מאוד את היסודות הללו וממירים אותן במסורות על ערכים. מהספרים החיצוניים אנו יודעים שבסוף ימי בית שני ישנה ספרות מיתית ענפה. לא רק שחז"ל כמעט ולא מתייחסים לתכניה. הם למעשה צינזרו לנו אותה במידה כזו, שכמעט כל שנותר בידינו הוא רק מה ששימרו עבורנו הנוצרים. אבל הספרות הזו עברה בכתבי יד ובע"פ. שוב ושוב נראה "התפרצויות" של המסורות העתיקות הללו במדרשים הימי בייניימיים. הם אינם נאבקים בתרבות הלניסטית, אינם מצויים בסביבת עובדי עבודה זרה, והם חוזרים באהבה אל המיתוס.
שבת של שלום ערכים ומיתוס.
דוגמאות נוספות לשלילת המיתוס החז"לית וחזרתה בימי הביניים ראו במאמרים הסודות של אברהם לפרשת לך לך. ואורו של חנוך לפרשת בראשית.
