כדי להבין את המדרש של השבוע אנחנו זקוקים לשיעור הלכה קצר: סוגיה ידועה בעולמה של ההלכה הוא שאסור לצאת לשיט בספינה בימים הסמוכים לפני שבת, אבל לשלוחי מצוה מותר. זו ברייתא שמופיעה גם בתלמוד הבבלי (שבת י"ט א') וגם בתלמוד הירושלמי (שבת י"ג א'). פוסקי ההלכה שבכל הדורות שואלים למה, ורובם קובעים שזה משום שאין איסור להפליג בשבת (לפחות כשהמלחים ומרבית הנוסעים אינם יהודים), אלא שבתחילת ההפלגה אדם עלול לסבול ממחלת ים, ולכן הוא לא יקיים את מצוות עונג שבת. או גרוע מכך, יחוש כל כך ברע, שיצטרך לחלל את השבת לרפואתו.
יש כמובן סיבות פורמליות "משפטניות" מדוע בד"כ כך נפסק להלכה. למשל זו מלאכת גוי לצורך עצמו. אין בעיה של יציאה מחוץ לתחום שבת בשיט משום שהאיסור חל רק בדרך על פני הקרקע והספינה גבוהה מדי, ועוד. יש גם עניין מציאותי שצריך לפתור: ספינות הם כלי התחבורה המרכזי. איסור גורף לשוט בספינה, גם אם זה רק בשבת, עלול לנתק את היהדות מהעולם, או להכביד מאוד כלכלית על הציבור. אבל לטעמי הדבר שמנחה את פוסקי ההלכה היא שבכל הסוגיות כתוב שלשלוחי מצוה מותר. שליח מצווה כשמו כן הוא, אדם שנמצא בשליחות כדי לקיים מצווה. למשל אדם שנשלח כדי להביא גט ולהתיר אשה מעגינותה, שליח לאיסוף צדקה וכיוצ"ב. אבל נראה שבעיקרו מדובר בשליחים שנשלחו מעבר "לים הגדול" (המופיע בכל גרסאות הסוגיה), הוא הים התיכון, כדי לדאוג לצרכי הציבור בפני השלטון הרומי ולהסיר גזרות רעות.
פשוט לא יעלה על הדעת שלשליח מצוה מותר לחלל את השבת. חילול שבת הוא איסור – חלק מהדין הפלילי. להתיר לשליח מצוה לחלל שבת שקול בעולמה של ההלכה, להיתר לרצוח או לשדוד לצורכי שליחותו. אכן אם שליח הצדקה ישדוד, יהיה כסף לצדקה. אם השליח לעגונה ירצח את הבעל, האשה תשוחרר מעגינותה, וכיוצ"ב. (אפשר היה אפילו להשתמש בכלל שמצוות עשה גוברת על מצוות לא תעשה) אבל ברור מהדוגמאות הנ"ל שקביעה שלשליח המצוה מותר לחלל שבת היתה מאיינת את השבת וגם את בסיס המוסר. אבל למרות כל זאת, המדרש בתנחומא פוסק שלשליח המצוה מותר לחלל שבת ובכך הוא פותח את פירושו לפרשת שלח-לך (תנחומא שלח י"ג א'):
(במדבר י"ג א'-ב') "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" וגו'
ילמדנו רבנו:
מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים?
כך שנו רבותינו:
אין מפליגין את הספינה לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת, בזמן שהוא הולך למקום רחוק…
במה דברים אמורים?
בשלוחי הרשות. ואם היה שליח מצוה, מותר לו לפרוש בכל יום שירצה.
למה?
מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת.
וכן את מוצא בסוכה, ששנינו, שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה.
שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח מצווה, שהוא משתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו.
ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצווה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן, כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון, שנאמר (יהושע ב' א'): "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" וגו'…
אבל שלוחין ששלח משה, היו רשעים.
המדרש קובע באופן מפורש שהפלגה בים היא חילול שבת אבל שליחות המצוה גוברת. בעצם לפי ההגיון של המדרש שליח מצוה יכול לחלל את השבת לאו דווקא בהפלגה, אלא באופן כללי לכל צורך. האם המדרש באמת חושב שהמטרה מקדשת את האמצעים? האם המדרש חסר גבולות?
אני סבורה שהמדרש ביקש לפסוע בדרך אחרת מרוב הפרשנים והפוסקים. הוא לא היה מוכן להתעלם מכך שפשט הגמרא הוא שאכן הפלגה בשבת היא חילול שבת, אלא שהוא ניסה להציע גבולות אחרים, ולכן הוא משתמש במרגליו של יהושע (עליהם אנו קוראים בהפטרה) ובמרגליו של משה (בהם עוסקת הפרשה) לצורך השוואה ביניהם. מרגליו של משה פועלים באופן מפורט כמצוות משה, תרים את הארץ ומביאים מפריה. אבל בסופו של דבר הם יוצאים כנגד הכניסה לארץ, דהיינו כנגד היעד הגאולי שהיה לעם עוד טרם תחילת עשרת המכות, ולאורך כל המסע במדבר. הם מרסקים את האתוס הלאומי. לעומת זאת מרגליו של יהושע מבטיחים לרחב שהיא וכל בני משפחתה הכנענית יינצלו ויהיו חלק מעם ישראל, בניגוד למצוות התורה המפורשת להרוג את כל עמי כנען. אבל בסופו של דבר הם חוזרים ומבטיחים שאנחנו הולכים לנצח ובכך פותחים את מסע כיבוש וירושת הארץ – את מימוש האתוס הלאומי של עם ישראל. החיוב להרוג את הכנענים בכניסה לארץ אינו שונה עקרונית בעולמה של התורה מהחיוב לשמור שבת (גם אם הראשון מזעזע אותנו ובשני אנחנו גאים). אבל המדרש יודע שמרגליו של משה זכורים כחוטאים במסורת, ואילו אלה של יהושע כצדיקים. הוא משתמש באתוס הזה כדי להסביר את הסוגיה ולהצדיקה.
המדרש מחליף את המחוייבות לשבת או להלכה בכלל, במחוייבות לשליחות המצווה במובנה הרחב ביותר – לשליחות היהודית בכללותה. הוא מצדיק את פשט הסוגיה החזל"ית לפיה לשלוחי מצוה מותר לחלל את השבת באמצעות פרשנות לא הלכתית – פרשנות שמעדיפה את האתוס היהודי (והייעודי) על פני ההלכה היהודית, שרואה בהלכה כלי חשוב לשמירת הזהות היהודית, אבל לא כלי בלעדי או הכרחי. הוא קורא לכולנו להיות שלוחי מצוה, כל הזמן. כי שלוחי מצוה המוסרים את נפשם על הצלחת המצווה הם חביבים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל. מבחינת הזהות היהודית, כבר לא חשוב אם שלוחי המצוה ישמרו שבת אם לאו, אם יצרפו משפחה כנענית לעם ישראל אם לאו – עצם חיי השליחות לטובת הייעוד היהודי מבטיחים את שמירת הזהות היהודית והנחלתה. למעשה, הם הזהות היהודית עצמה בעיני בעל המדרש.
מוקדש בהערכה ותודה לשלוחי המצווה הנותנים את נפשם להצלחת מלחמת המצווה (או ליתר דיוק מלחמות המצווה) שאנו שרויים בתוכן כעת במאבק על קיומנו ועתידנו. בחזית הבטחונית ובשאר החזיתות. יהי רצון שתחזרו בשלום ובכבוד כמרגליו הצדיקים של יהושע. יהי רצון שתצליחו בשליחותכם.
