פרשת ויקהל מתארת באריכות רבה את הוראות בניית המשכן. מדרש תנחומא פותח את פירושו לפרשת ויקהל כך (תנחומא ל"ה א'):
(שמות ל"ה ל') "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה".
ילמדנו רבנו:
עד כמה חייב אדם המטפל בכלאים?
כך תני רבי שמעון בר יוחאי: ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא י"ט י"ט).
אפילו על גבי מאה כלים אסור לו ללבוש…
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: שמרו מצוותי וחקותי.
למה?
ששכר מצווה מצווה, ושכר עבירה עבירה…
אמר רבי מאיר:
על כל מצווה שאדם עושה, מוסרין לו מלאך לשמרו…
איסור שעטנז הוא רק אחד מאיסורי הכלאיים, ומשמעו האיסור על לבישת בגד צמר ופשתן יחד. יש איסורי כלאיים העוסקים בשתילה ונטיעה ("כלאי הכרם") ויש כאלו שעוסקים בעולם החי ("כלאי בהמה" – בד"כ מתייחס להרבעה אבל לעיתים גם איסור החרישה בבהמות שונות יחדיו נתפס כחלק מהאיסור).
השאלה הגדולה שעורך התנחומא מעורר היא, מה הקשר?! מדוע לפתוח את פרשת ויקהל עם מצווה שבכלל לא מופיעה בספר שמות? מה היא קשורה לבניית המשכן? ומדוע דווקא שעטנז מכל מצוות הכלאיים? ישנם עשרות מדרשים העוסקים באיסור שעטנז וכלאיים. רובם מתייחסים לכך כאל "חוק". חוקים בשפתם של חז"ל הם המצוות שאין להן הסבר ושאפילו "יצר הרע משיב עליהן" (פסיקתא דרב כהנא, פרשת פרה, ד' א') – הן עקב אכילס של היהדות. ככל מקום חשוף ופגיע ההגנה עליהן משקפת את מסירותו של המאמין אבל קל לתקוף את כל מבנה ההלכה באמצעותן. הרעיון שמצוות הכלאיים היא חוק מבוססת למעשה על פשט הכתוב (ויקרא י"ט י"ט):
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
התנחומא מציג את התפיסה הזו באמצעות הטענה:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: שמרו מצוותי וחקותי
למה?
ששכר מצווה מצווה, ושכר עבירה עבירה…
שמירת ההלכה היא טאוטולוגיה. היא נעשית לשם עצמה בלבד. אלא שבהמשך המדרש מעניק את זכות המילה האחרונה לרבי מאיר:
על כל מצווה שאדם עושה, מוסרין לו מלאך לשמרו…
במילים אחרות את "זכות המילה האחרונה" מעניק העורך לעמדה שלמצוות יש שכר. אם מצוות שעטנז אינה חוק בלתי מוסבר, כיצד בכל זאת ניתן להסביר אותה?
ב1960, בספר טור סיני (עמ' 27) מציע פרופ' מנחם הרן כי לפי התפיסה המקראית כל הרכבה של כלאיים היתה משמשת סימן היכר לקדושה. ודווקא משום כך נאסרו כל גילויי הכלאיים בחיי היום-יום. הצעה זו מתבססת דווקא על מצוות שעטנז שכן בהוראות המשכן בפרשה שלנו מתגלה שרוב מרכיבי אהל המשכן וחלק ניכר מבגדי הכהן הגדול מבוססים על שעטנז. הרעיון הזה מופיע באופן מפורש לראשונה בפירוש לתורה "דעת זקנים" (פירושים מהמאה ה12-13 לתורה של בעלי התוספות – מצרפת ואשכנז, על דברים כ"ב י"א):
לפי שהפרכת נעשה משש – ושש כיתנא (כותנה), ומתכלת – ותכלת עמרא (צמר), הרי צמר ופשתים יחדיו.
ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו…
אלא שמדרש תנחומא שהתגבש במאה התשיעית לכל המאוחר קודם לכך כמעט ב-400 שנה, אבל הוא הרבה יותר רדיקלי. הוא גם מבקש שבאמצעות ההלכה נשים לב לייחודו של המקדש, לעובדה שהוא מתנהל תחת נורמטיביות שונה לגמרי. במילים אחרות, לפי התנחומא עצם הציווי על המשכן בתוך התורה, מיד אחרי קבלת התורה במעמד הר סיני, הוא הצעה חלופית למצוות התורה. התנחומא מסב את תשומת לבנו לכך שהמקדש מציע מערך נורמטיבי שלם, עם מיסוד משל עצמו – המקדש, וקהילה משל עצמה – הכהנים (והלוויים) ואורח חיים שלם שבו יש מצוות ואיסורים שונים לגמרי מאשר מחוצה לו. אם כך המשכן הוא כשלעצמו טענה לפיה המצוות הן רק אורח חיים אפשרי אחד. בעיני ההוכחה לכך שזו כוונתו של התנחומא טמונה שוב בשיקולי העריכה. אם אכן מבחינתו השעטנז במשכן מצביע על ייחודו של המשכן היה צריך להסמיך את המדרש או לפסוק הפותח את הציווי על הקמת המשכן או שני פסוקים לאחר מכן בציווי על הבאת חוטי השעטנז (שמות ל"ה ד'-ו'):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה… וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.
מדוע הוא מסמיך את המדרש לשמו של בצלאל? התשובה לכך טמונה בסיומו של המדרש. סימן א' במדרש פותח כמו שראינו באיסור כלאיים ומשם הוא משרשר כמה וכמה מדרשים ומסיים במדרש הזה:
טוב שם משמן טוב, טוב שמו של בצלאל מבני אהרן שנמשחו בשמן המשחה. שבצלאל, הקדוש ברוך הוא מעיד עליו: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל.
המדרש טוען ששמו של בצלאל טוב יותר משמם של בני אהרן! לפי המדרש, בצלאל, המייצג את שותפות התרומה של כלל ישראל הוא אופציה חליפית למיסוד הכהני, ואפילו אופציה טובה. במילים אחרות, בסיום הסימן ממש כמו בתחילתו מצביע המדרש על האפשרות החליפית. אם בפתיחה, ההלכות הנוהגות במשכן הן אופציה נורמטיבית חליפית לחיי כלל ישראל. בסיומו הנהגה מכלל ישראל היא אופציה חליפית לנורמת הממסד הכהני.
מכאן מובן עומק הפולמוס של תנחומא עם מרבית המדרשים על שעטנז. הם סבורים שהמצוות הלא רציונאליות, ובמיוחד כשהן לא קוהרנטיות הן "נקודת התורפה" של ההלכה (וגם האות למסירות אליה). תנחומא טוען שעצם הנורמה ההלכתית היא נקודת התורפה (וכאמור גם האות למסירות). עצם הנורמה היא תמיד שרירותית – תמיד ניתן לבסס נורמה חליפית וממסד חליפי.
תנחומא מבקש שנלמד מחוקי השעטנז משהו עמוק על מצוות בכלל, שנראה את פרשת ויקהל כולה כתחליף למעמד הר סיני – כהכרה של התורה בכך שתמיד יכולים להיות נורמה ומיסוד חלופיים – שלעולם לא "נתאהב" בנורמה יחידה.
