התלמוד מבקר בחריפות את אברהם על עקידת יצחק, בין שאר אבות שהקריבו את ילדיהם (בבלי, תענית ד' א'):

וכתיב (ירמיהו י"ט ה'): אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי  – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג', כ"ז): וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה…

וְלֹא דִבַּרְתִּי  – זה יפתח,

וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי – זה יצחק בן אברהם.

אם כך, מה עלה על לבו של אלהים כשהוא צוה את אברהם (בראשית כ"ב ב'):

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק… וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה?

איך אפשר היה להבין אחרת את הציווי?

מריון מקנאוטון (הוגה נוצריה, חברת סגל באוניברסיטת נפייר, אדינבורו)  כתבה מדרש פמיניסטי על סיפור העקידה. ליתר דיוק סיפור משוכתב של העקידה בנוסח ספרות האגדה של סוף ימי בית שני. (בתרגום הרבנית דבורה עברון) שמנסה לענות בדיוק על השאלה הזו:

ובלב כבד אברהם הלך לשרה אשתו ואמר: אלוהים אמר לי לקחת את בננו יצחק אשר אנחנו אוהבים ולהעלות אותו לעולה.

ושרה אמרה: מהלך ערמומי. אלוהים הזו אינה תמימה. זו דרכה לנסות אותך. מה אמרת לה?

ואברהם אמר: לא אמרתי דבר. אני רוצה שאלוהים ידע שאציית לו ללא שאלות. אעשה כפי שהוא ציווה.

ושרה הרימה ידיה בייאוש ואמרה: אברהם אתה סתם עקשן. עם איזה מין אלוהים אתה חושב שיש לך עסק? אל תהיה כל כך טפשי. היא מנסה ללמד אותך משהו, שאתה צריך להתעמת אפילו עם הסמכות העליונה ביותר בנושאים של טוב ורע. תתווכח איתה. תיאבק בה. [מקנאוטון מציעה לקרוא את הסיפור כהקבלה לסיפור סדום] אבל מילותיה של שרה נחוו אצל אברהם כחילול הקודש והוא הלך להרים עם בנו יצחק.

ושרה אמרה לאלוהים: אחותי, את משחקת באש. הוא תמים מכדי להבין את כוונתך. הוא לא יקשיב לי והוא לא יתווכח איתך. אם לא תעצרי אותו הוא יהרוג את בננו האהוב. זה מה שאת רוצה?

ואלוהים אמרה: שרה, יש להם מסע ארוך אל ההרים. אני מקווה שאחד מהם יתפכח.

ושרה אמרה: כאב כן בנו. תצטרכי לשלוח מלאך.

והדברים קרו כפי ששרה ניבאה, ומלאך האלוהים דיבר אל אברהם לראשונה ואמר לו לא להרוג את בנו. ואברהם הקריב איל לקרבן. ומלאך אלוהים דיבר אל אברהם בפעם השנייה וסיפר לו כי זרעו יהיה ככוכבי השמיים והוא יירש את שער אויביו. (לפי מקנאוטון במעשה העקידה, בשל תפיסת האלהות של אברהם, נקבעו הדתות האברהמיות כדתות מבוססות מלחמה וניצחון) ופעם שלישית דיבר המלאך אל אברהם ואמר לו כי יען אשר עשה את הדבר הזה ולא חשך את בנו את יחידו בשם האלוהים, אברהם יהיה ידוע כאב המון גויים ורבים ילמדו ממנו. והם יאמינו שאלוהים הוא אל קנא ותובעני, ויקריבו את בניהם לשמו ולתפארתו. ויהיו שפיכות דמים וטבח בשמו בכל פינות העולם. ואברהם שב לשרה אשתו ואמר: אלוהים מרוצה ממני.

ושרה לקחה את בגדיהם של אברהם ויצחק המוכתמים מדם האיל לכבס אותם בנהר. והנהר זרם אדום מדם הדורות העתידים לבוא. ושרה בכתה מרה.

ואלוהים באה לשרה לשפת הנהר ואמרה: שרה אחותי, אל תבכי. את צדקת. זה ייקח זמן. בינתיים שמרי חזק על מה שאת יודעת ודברי באומץ. אני כפי שאת מכירה אותי. דורות רבים יעברו והבנה חדשה תבוא לילדיו של אברהם, אך לפני כן לא ישמעו לי וידברו בשמי דברים שלא אמרתי. עלייך להחזיק את האמת שלי בחיים.

ושרה ניגבה את עיניה ואמרה: כאילו אין לי מספיק דברים לעשות…

בקריאה ראשונה סברתי שמדובר במדרש גרוע וחסר כל עידון ספרותי. מדרש שקורא את כל סיפור העקידה במשקפיים חד מימדיות של נשי מול גברי – הטובות מול הרעים. מדרש שבנוי כמו סיפורי צדיקים – בלי לקרוא את הסיפור אני יודעת מראש שהצדיק או האשה מושלמים.

לכן, למרות התשובה המתוחכמת שמציעה מקנאוטון, לשאלה למה אלהים התכוון, ולמרות פרשנותה המבריקה לברכות אלהים לאברהם בפשט התורה, אני התכוונתי למצוא מדרשים מעודנים יותר. פניתי לבראשית רבה ולא האמנתי למקרא עיניי. חז"ל ממש כמו מקנאוטון קוראים את פרשת וירא כמאבק גברי – נשי, ויחסית אליהם מקנאוטון היא שיא העידון…

כך כותב המדרש בפתח פרשת וירא (בראשית רבה מ"ח ב'):

"וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" אילולי שעשיתי כן (=ברית מילה) מהיכן היה הקדוש ברוך הוא נגלה עלי – וַיֵּרָא אֵלָיו ה'?!

ומיד אחר כך (שם, סע' ג') בהסתמכות על פסוק אחר ממש אותו מדרש בשם רבי איסי. ובהמשך עוד ועוד מדרשים שקושרים בין ברית המילה (המסיימת את פרשת לך לך) להתגלות ה' בפרשת וירא.

המדרש לא מתבייש לומר, שאלהים נגלה מהפין(!) ובלבד שהעורלה אינה  מכסה את האנטנה… ובדוגמאות הפחות בוטות הוא נגלה בזכות הפין.

אבל מאיפה הרעיון החז"לי או הפמיניסטי שההתגלות של פרשת וירא היא בסימן של ניצחון הזכריות? מדוע אנחנו לא מוצאים מדרשים קיצוניים כאלו על פרשת נח? לך לך? על סיפורי יצחק ויעקב? 

המדרש החז"לי נותן לכך רמז עבה. הוא מציע לקרוא את הסיפור של פרשת וירא כמתחיל בברית המילה. ברית שמטבעה היא עם הזכרים ומסמנת את השושלות באופן פטריאכלי ולא מטריאכלי. (בניגוד לטבע בו רק האם תמיד וודאית).

****

עיון בעיצוב דמותה של שרה על רקע חקר המזרח הקדום אכן מאשש את הסברה כי אחת המגמות המרכזיות בסיפורים שבפרשות לך-לך ווירא היא להוציא מלב השומעים את האפשרות להתייחס לשרה כאלה או ככהנת גדולה. הסיום ai בשם שרי הוא סיום של שמות אלוהויות נקביות. אלות הן סמל לשפע ופריון ומתוארות כמיניקות לעומת עקרותה. אלות מתוארות כ"אם המון גויים". בתורה התואר הזה מוענק רק ודווקא לאברהם. "אב המון גויים". כהנות גדולות לא הביאו ילדים לעולם, היו אלה מלוותיהן שילדו ילדים שיוחסו להן – מה שמזמין קריאה מחודשת בסיפור שרה והגר ועוד. סמלים רבים של שרה ככהנת גדולה או אפילו כאלה נותרו להדהד במדרשים.

אולם בעיני העובדה המשכנעת ביותר, שמציבה את המדרש של מקנאוטון כפרשנות רלוונטית לסיפור טמון דווקא בסיומו של סיפור העקידה.

מאיפה מופיע (בראשית כ"ב י"א)

אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו?

למה דווקא אייל מציל את יצחק ונעקד במקומו?

מסתבר שבכל רחבי ארץ ישראל אנחנו מוצאים ביטויים גרפיים של אייל ולידו עץ או ענף ולעיתים קרובות קרניו מסובכות בו. בחפירות במגידו, בתל חרסים, בתל אפק, בתענך, בסיני בכונתילת עג'רוד. פסלי אייל גדול שקרניו בסבך נמצאו גם באור בעירק והם שוחזרו ומוצגים במוזיאון הבריטי ובמוזיאון של אוניברסיטת פנסילבניה (משם התמונה). בכל המקרים הללו משערים שמדובר בסמל לאלהות הנקבית ולפריון. למעשה סבך כדימוי לנשיות נראה ממש כציטוט מ"פשר החלומות" של פרויד… אייל נקרא גם בעברית וגם בשפות שמיות אחרות זכר. אם כך הרי עבור קורא עברי בן המזרח הקדום, הסיפור של פרשת וירא שכזכור התחיל בברית המילה מסתיים, בפשט הסיפור, בשחיטת האלהות הנקבית.

בקריאה ביקורתית כלפי המקרא ניתן לומר שהנצחון הזכרי הושלם. באמת אלהים מדבר ממקום ברית המילה. כך קוראים חז"ל ומקנאוטון את פשט הסיפור. אצל חז"ל הניצחון הזכרי מגולם בצורך של פין נימול לצורך ההתגלות, אצל מקנאוטון הניצחון מגולם בכך שהתפיסה הזכרית קבעה את ההיסטוריה והתיאולוגיה עד שיבוא מהפך.

בקריאה פמיניסטית הטוענת לריבוד של הטקסט ניתן לומר שמאחורי הסיפור הפטריאכלי צצים דימויים של אלהות נשית שמצילה את יצחק, שאולי שאובים מגרסאות מוקדמות יותר של הסיפור הזה.

אני מבקשת להציע אפשרות קריאה הרמונית ומונותאיסטית יותר. ניתן לומר שהאל האחד ששלח את האיל בסבך להציל את יצחק ניסה להראות שהוא אל שלם ויחיד. להראות שהוא מחזיק גם במופעיה הזכריים של האלהות וגם במופעיה הנקביים. בתקופת המקרא רבים מעם ישראל נטו לעבוד את י-ה-ו-ה ולצדו אלות נקבות כפי שמתאר המקרא עצמו וכפי שמצוי גם בממצאים הארכיאולוגיים. הרעיון לעבוד רק אל זכרי נראה מפחיד ובלתי מתקבל על הדעת. במושגי העולם הקדום הגיוני מאוד שאל זכרי כמו ה' צבאות יכול לסייע במלחמות (למשל). אבל להניח שאל יחיד זכרי יצליח לבדו לספק פריון היה נשמע הימור די מוזר. אלות נטו להיות אחראיות על חיים ופריון (קצת פשטני. היו גם אלות מלחמה וציד אבל ככלל זה נכון. גם טקסי כהנות עוסקים בד"כ בפריון). צודקים חז"ל שהסיפור של פרשת וירא מתחיל בברית מילה ומסתיים בהקרבת האייל שמציל את יצחק אולם גם בתחילתו וגם בסיומו הסיפור מתאר אל ועבודת אלהים שמכילים יסודות נקביים. ברית המילה באופן פשוט אינה סימול של הדגשת הגבריות אלא פגיעה סימלית בגבריות. ממש כמו שהצלת יצחק באמצעות איל אחוז בסבך היא הופעה של אלהות נקבית המסוגלת לפריון. בקריאה הזו האל הקורא לאברהם להקריב את בנו מבטא את הפחדים של עם ישראל הנקרא לעבוד את ה' האחד.

הקורא המקורי של פרשת העקידה שואל את עצמו אלו כוחות פריון יאזנו את נטיית האלים הזכריים לדרוש קרבנות בכלל וקרבנות אדם בפרט. תשובת התורה היא שהאל האחד הנתפס כגברי יודע לשלוח ייצוגים נשיים שלא רק יחיו ילדים אלא גם יעקרו מהשורש את הצורך בהקרבתם. זהו אל שיודע לברך בפריון (בראשית כ"ב י"ז):

בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.

וגם בנצחון:

וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.

האל הזכרי הוא גם קצת נקבי.

נצחיותה של התורה וגדלותה הן בדואליות. השאלה המונותואיסטית הקריטית, שנמצאת בבסיס סיפורי אברהם – האם מספיק אל אחד, כבר לא מעסיקה אותנו. תאיסטים ואתאיסטים מאמינים וכופרים רק באל האחד. עכשיו אנו יכולים לפרש את האמביוולנטיות הזכרית – נקבית של האל מחדש. לפנות מקום לשאלה שמעלה מקנאוטון במלוא עוצמתה: האם כש"שחררנו" או לפחות כשנצליח לשחרר את אלהים מייצוג זכרי חד מימדי, כשאלהים ייקרא אלהימה או שכינה. כשמאמינותיו ימסרו את דברו "כפי כוחן" כמו מאמיניו, כשנשלים את התהליך הרמוז בסיפור העקידה, האם אז יהיה בידינו אלהים אחר? האם נבין את ציווייו באופן שונה לחלוטין? ואם כן, מה תהיה דמותה של האלהים הזו בעינינו?

שבת של שלום ושחרור.