קשה לכתוב בשבועיים האחרונים, ערב השבת חטופים נוספת. כל נושא אחר נראה בעיני דל וחסר חשיבות. ובכל זאת שולחת דברי חיזוק קצרים ביחס לדברים הקשים שקורים פה במקביל. 

 

***

 

הנאום שנושא אלהים בתחילת פרשת וארא הוא תשובתו של האל, ואפילו תשובתו המתגוננת לטענתו החריפה של משה בסוף פרשת שמות (שמות ה' כ"ב-כ"ג):

הזהר לפרשת וארא (זהר שמות כ"ב ב' מתורגם) מסביר במדרש נועז:

הזהר עומד על כך שרק הרגע, בפרשת שמות, ניתן למשה "הבית". ניתן להבין את הבית כבית ישראל, או כהנהגה, או כעוגן קבוע בעולם. לטעמי הזוהר מרפרר פה ל"בית"  של המילדות העבריות שהצילו את תינוקות ישראל (שמות א' כ"א):

שם הזוהר מפרש את מקומן כמקום בעולם האלוהי. אבל בענייננו הזהר מתייחס לבית בלשון נקבה ואף נותן דימוי לכעסו הבוטה של משה כלפי האל: "כאיש המצווה את ביתו". ניתן להבין את לשון הנקבה כהתייחסות לפן הנקבי שבאלוהות, אבל הדימוי מתייחס בבירור לפטאריארך השליט על בני ביתו ואולי אפילו יש לדייק יותר ולומר שהזהר משתמש במילה "ביתו" באופן השכיח אצל חז"ל ככינוי לרעיה, כפי שמסבירה כבר המשנה (יומא א' א'):

אם כך מיד לאחר שמשה קיבל את שליחות האל, הוא דיבר אל אלהים כפי שבעל כעוס מדבר אל אשתו ללא כל מורא. אם השליחות היא הבית הרי הזוהר מבין את שליחותו של משה כסוג של זוגיות עם האל. זוגיות בה משה הוא הגבר הגוער באשתו על כך שחיבלה במטרותיהם המשותפות. הזוהר, במאמר נדיר על האל כצד הנשי בזיווג, מספר לנו באמצעות משה שלושה דברים חשובים: ראשית, על אף שכל שליחות מוסרית ופוליטית היא קול ה' בקרבנו, אם כבר נטלנו אותה על עצמנו אלהים הוא שחקן משני – העזר כנגדנו. האחריות כולה שלנו. שנית, תפקיד חשוב באמונה באלהים היא לכעוס עליו. אולי הצורך העמוק ביותר באלהים, הידיעה העמוקה ביותר שאיננו לבד בעולם, זו הידיעה שתמיד יש לנו על מי לכעוס. לטעמי זה שורש האמונה. ושלישית, מלמד הזוהר, לעולם לא להסכים ולהסכין עם מצב רע. מול מציאות של עוול תמיד לשאול בהתרסה "לָמָה הֲרֵעֹתָה" – ללא קשר למעמדו של המעוול.

 

במציאות בה אנו חיים, כשהעוול מרים ראשו ברמה, והשאלה לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה מפלחת קרביים, אני חשה שהמדרש הזהרי הוא מצפן לאחריות אמונה ופעולה.