בפרשת בהר מצווה התורה על גאולת קרקעות, שמשמעה שאם אדם הוזקק למכור את ביתו או את שדהו קרובי משפחתו מצווים לרכוש אותם עבורו חזרה.ובמילות התורה (ויקרא כ"ה א'):

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

בספרא, מדרש הלכה תנאי על ספר ויקרא מדגישים חז"ל (ספרא ה' א'):

"וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו" – מלמד שהקרוב קודם.

החוק שחוזר בסיפרא הוא שקרוב המשפחה הכי קרוב קודם בגאולת הקרקע כמו גם בשחרור קרוב משפחה שנמכר לעבדות. קודם אח, אם האח לא רוצה או יכול לגאול אז דוד, ואז בן דוד וכיוצ"ב. (הגמרא בקידושין כ"א א' מציגה מחלוקת תנאים אם זו חובה משפטית ברת אכיפה על בני המשפחה או שזה תלוי בשיקול דעתם וזו רשות.) מכל מקום את יישום הדין הזה אנחנו רואים במגילת רות, כשבעז מסביר לרות (רות ג' י"ב):

וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי.

בעז אינו יכול להינשא לרות ולקנות את הקרקע של משפחת אלימלך ללא נטילת רשות מקרוב משפחה קרוב יותר בעל זכות ראשונים לגאול. בפירוש המלבי"ם על הספרא מסביר המלב"ים כיצד הגיע הספרא להלכה שהקרוב קודם:

וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו: מבואר אצלינו שעם מושג הגאולה מקושר מושג הקורבה. וזה המבדיל בין "גואל" ובין "פודה". שהגואל הוא קרוב אל הנגאל, ובפרט שם "גואל" בא סתם על הקרוב תמיד. ואם כן מה שכתוב "הקרוב אליו" מיותר. ובא ללמד שהקרוב קרוב קודם.

המלב"ים מסביר שכשאנו מבקשים גאולה אנחנו מבקשים לא רק פתרון של קושי ומשבר – חיים טובים יותר, עולם טוב יותר – אנחנו מבקשים קירבה תמידית. בכך מפרש המלבי"ם גם את שירו המרגש של גבריאל בלחסן – גאולה. כשבלחסן מצידו כותב בבהירות גדולה וצורבת את הכמיהה:

גאולה – גבריאל בלחסן

אֵין לִי כּוֹחַ לִכְתֹּב עוֹד מִלָּה
נִתֵּן לַיּוֹם הַזֶּה לְהִגָּמֵר
בֵּינְתַיִם יוֹשֵׁב בַּחוּץ מְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה
וּמִתְבּוֹנֵן חֲסַר כּוֹחוֹת
אֵיךְ שֶׁמְּכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת וִילָדוֹת קְטַנּוֹת
רָצוֹת בְּכוֹבָעִים מִצֶּמֶר
אֵיךְ שֶׁהָאֲוִיר נִהְיֶה קָרִיר
וּמִסְעַד הַכִּסֵּא נִסְדַּק
וְזֶה חוֹדֵר וְחוֹדֵר
וְהוֹפֵךְ וְהוֹפֵךְ
וְחוֹנֵק וְחוֹנֵק
חֹר פָּעוּר שֶׁלֹּא נִסְגַּר
לֵב מַאֲפִיר רַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת
מַיִם זַכִּים שִׁטְּפוּ אוֹתִי
אֶלְבַּשׁ לָבָן אֲחַכֶּה פֹּה בַּמִּטָּה
בְּלִי מִלִּים גְּדוֹלוֹת
בְּלִי מִלִּים מְסֻלְסָלוֹת
כְּאֵב עָמוּם מְרַסֵּק לִי אֶת הֶחָזֶה
וְזֶה חוֹדֵר וְחוֹדֵר
וְחוֹפֵר וְחוֹפֵר
עַד עִם שַׁחַר יַעֲלֶה לוֹ יוֹם
אָקוּם מַחְרִישׁ אֶבְדֹּק אֶת הַדֹּפֶק
אוּלַי זֹאת קֶרֶן שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה
מֻזְהֶבֶת שְׁקֵטָה אָז אֵדַע שֶׁחָלַף
וְאִם זֶה לֹא זֶה וְזֶה מַמְשִׁיךְ
אַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב עַד שֶׁאֶתְעַיֵּף
וְגַם אִם תִּתְמַהְמֵהַּ בִּשְׁבִילֶיהָ הַחֲמַקְמַקִּים
אֲחַכֶּה לָהּ בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא…
שֶׁתָּבוֹא…
בּוֹאִי..
שֶׁתָּבוֹא

בשעה שרבבות מאחינו איבדו את ביתם ואת שדה אחוזתם אנו זקוקים לחברה שיוצר חוק הגאולה המקראי. חברה של גואלים. חברה של קירבה תמידית. חברה שנוטלת אחריות על כך שכל חבריה ישובו לביתם ולשדות אחוזתם. כי אנו לא זקוקים רק לפדות, אלא לגאולה.

שבת של שלום קירבה ופדות.