הפסוק, כנראה הכי מפורסם בתורה, אולי אפילו יותר מעשרת הדיברות מופיע מיד אחריהן (דברים ו' ד'):

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל,  ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

ואחריו (פס' ו'-ז'): 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

נראה שבתקופות קדומות הבין עם ישראל שעלינו לשים על לבבנו את עשרת הדיברות ואת שמע ישראל, לפי סדר הפסוקים. כך למשל במאה השניה לפנה"ס נכתב במצרים "פפירוס נאש", כינוי לממצא ארכיאולוגי ובו עשרת הדיברות עם תחילת קריאת שמע ישראל. פפירוס שאולי שימש מעין סידור עברי קדום, תפילין מזוזה או קמע שמבוסס על החובה לשנן את עשרת הדיברות ואת קריאת שמע. כך גם בתפילין שנמצאו בקומראן נכללו עשרת הדיברות עם קריאת שמע. זה מה שנתנו אבותינו לטוטפות בין עיניהם. ניתן ללמוד על המסורת הקדומה הזו גם מחז"ל, המשנה מתארת את תפילת השחרית של הכהנים (תמיד ה' א'):

אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר (פרשת ציצית). ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכות כהנים.

ניכר שקריאת השמע שבברכת הכהנים הקדומה (לפחות בהתאם לתיאורה של המשנה) זהה ממש לפרשות קריאת שמע בימינו למעט העובדה שהיא פותחת בעשרת הדיברות. הגמרא מתארת מדוע חז"ל ביטלו את המנהג הקדום הזה, ואיך במשך מאות שנים הביטול "לא עבר חלק בגרון" (ברכות י"ב א'):

אף בגבולין (ברחבי הארץ, מחוץ לירושלים) בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.
תניא נמי הכי (שנויה , ברייתא תנאית גם כך), רבי נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.
רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא (חשב לקבוע את הנוסח הקדום בישיבה בסורא). אמר ליה רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.
אמימר סבר למקבעינהו ב(ישיבת) נהרדעא, אמר ליה רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

מתקופת המקדש (שכן רק ביחס למקדש יש גבולין), ועד תקופתם של אמימר ורב אשי, במאה החמישית לספירה, נמשכת המחלוקת האם נכון לומר באופן יומיומי את עשרת הדיברות עם קריאת שמע, או שיש להסתפק בנוסח המקובל אצלנו כיום. הגמרא מעידה בהתאם לברייתא שבפניה שביטלו את קריאת עשרת הדיברות מפני "תרעומת המינין" – דהיינו לא בשל השפעת המינות אלא כדי שהמינים לא יכעסו או כדי שלא יכעסו עליהם –  כדי למנוע מחלוקת, כך שיהיה אפשר להתפלל יחד.

הירושלמי משמר את הסיבה הקדומה לשינוי, שהיא מניעת כעס, מסביר במה האמינו המינים – שרק עשרת הדיברות הם "תורה מן השמים", עומד על הרדיקליות של השינוי, אולם מפרש את סיבת הביטול ממש בניגוד ללשונה של הברייתא (ירושלמי ברכות א' ד'):

שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע.
דרב מתנה ורבי שמואל בר נחמן אמר, תרויהון אמרין: בדין הוה (שניהם אמרו: בדין היה) שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום.
ומפני מה אין קורין אותן?
מפני טינת (בדפוס: טענת) המינין,
שלא יהו אומרין אלו לבדם ניתנו לו למשה.

רש"י מדייק את המחלוקת בהתאם לתקופתו (רש"י על ברכות י"ב א' דיבור המתחיל "מפני תרעומת המינין"):

שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני.

דהיינו מבחינת הירושלמי מותר להגיד שרוב התורה לא נאמר במעמד הר סיני, אלא שכפירה היא להגיד שלא נאמרה כולה למשה (ולמעשה עד התקופה האמוראית ישנן עמדות לגיטימיות בחז"ל שלא כל התורה היא תורת משה, וראו בבא בתרא ט"ו א'). ואילו בתקופתו של רש"י זו מינות להגיד שלא כל התורה נאמרה למשה בסיני. אולם מדוע משתמע מהירושלמי שהויתור על עשרת הדיברות נעשה כדי שלא נושפע מהמינים, דהיינו כדי להבטיח את ההיפרדות מהם, ולא בהתאם לפשט הביטוי, כדי שנוכל להתפלל איתם יחד, דהיינו כדי למנוע היפרדות? נדמה לי שהמפתח לתשובה הוא היסטורי.

בתקופת התנאים, המאמינים שרק עשרת הדיברות הם "תורה משמים" (ככל הנראה הנוצרים הראשונים) הינם חלק אינטגרלי מהקהילה היהודית, וחז"ל מוכנים לשנות מגופי התפילה העתיקה ביותר שבידינו, ובלבד שלא ליצור קרע. לעומת זאת התלמוד הירושלמי נערך תחת השלטון הביזנטי, אז האמונה הנוצרית היא כבר דת נפרדת, ממוסדת, שלטת ושנואה, שגם טובחת ביהודים. ממילא, לאחר ההיפרדות, התלמוד אינו מעלה בדעתו, שחז"ל רצו להכליל את ראשוני הנוצרים בתפילה המשותפת. אלא שבכתבי היד משמר הירושלמי את הנימוק המקורי "טינת המינין" שמקביל לתרעומתם. המדפיס כבר לא מבין מדוע אנו מתפללים בהתאם לאמונת המינים ומשנה ל"טענת המינין" – ההיפך מהנימוק המקורי. חיזוק לפרשנות זו מופיע ביחס לעניין אחר בקריאת שמע העוסק גם הוא ב"תרעומת המינין" שם נראה בבירור שהכוונה היא שלא לייצר מחלוקת בתוך בית הכנסת בין מתפללים בעלי אמונות שונות. המשנה (פסחים ד' ח') מתארת מנהגים יחודיים לאנשי יריחו, שחלק לא היו לרצונם של חכמים אולם חלקם לא עוררו את מחאתם. אחד המנהגים שלא עוררו מחאה היא שהם היו:

כורכין את שמע.

הגמרא (פסחים נ"ו א') עוסקת בשאלה מה הכוונה ב"לכרוך את שמע". לדעת רבי יהודה הכוונה היא (מתורגם חלקית):

שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ואנחנו, מה הטעם שאנו אומרים זאת?
כדרשתו  של רבי שמעון בן לקיש, שאמר רבי שמעון בן לקיש (בראשית מ"ט, א') "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו"… אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול?… אמרו לו בניו " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל,  ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אמרו חכמים איך נעשה? נאמרהו? לא אמרו משה רבינו!
לא נאמרוהו? אמרו יעקב!
התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי…
אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין.
ובנהרדעא, שאין מינין, עד עכשיו אומרים זאת בחשאי.

הגמרא מסבירה שאת "ברוך שם כבוד מלכותו" אנחנו אומרים בשקט, כי מצד אחד זה איננו חלק מרצף הפסוקים בתורה, ולמה נוסיף על מה שאמר משה רבנו, ומנגד יש לנו מסורת שכך הגיב יעקב על הפסוק. אז האמירה בלחש היא מעין פשרה בין המסורות. אבל מחשש "תרעומת המינין" אומרים בקול.

מסביר רש"י שם (ד"ה תרעומת המינין):

שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי.

במילים אחרות, האמירה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לא היתה שנויה במחלוקת. אבל בבית הכנסת כבר רבו מחלוקות אחרות, וקבוצה אחת כבר לא יכולה היתה לסמוך על האחרות שניתן לערוך איתן תפילה משותפת, שמא הן כוללות דברי כפירה בתפילתם. אז חז"ל תיקנו שיגידו את הדברים בקול רם כדי שאף אחד לא יחשוש להשתתף בתפילה. אם כך, תולדותיה של קריאת שמע אינן רק סיפור האמונה באל אחד אלא לא פחות מכך סיפור האמונה בעם אחד. עדות חוזרת ונשנית לשינויי הלכה ומנהג רדיקליים, ב"גופה של שמע" ובלבד שהמינים לא יתרעמו ולא יתרעמו עליהם. שניתן יהיה לקרוא קריאת שמע משותפת גם עם ברי פלוגתא חריפים ביותר על כל עיקריה של היהדות, לרבות "תורה מן השמים", ותוכנה של ההתגלות.

אני מנסה לדמיין את כל בתי הכנסת בהם התפללתי מעודי, האם הם היו מוכנים לשנות מגופה של התפילה, אפילו לא מעיקריה, על מנת להתפלל עם המינים בעיניהם? האם אני מכירה מניין שהיה מוכן לוותר על מחיצה או לאפשר אותה? להוסיף פניה גם לאימהות בברכות, או לוותר עליה? לוותר על התייחסויות למקדש או להוסיף אותן? – הכל מפני "תרעומת המינין" – כדי לאפשר תפילה משותפת. האמת היא שאנחנו, כולנו, מתחנכים על "ברכת המינים" שהיא לשון נקיה לקללת המינים שבתפילת 18, ופחות מדי על "תרעומת המינים" – על הנכונות לשנות ממנהגינו, גם ממנהגים של דורות ארוכים, כדי להכליל גם ברי פלוגתא שהם מינים בעינינו. אני מתפללת שתפילותינו יכלילו הרבה פחות את "ברכת המינים" והרבה יותר יתחשבו ב"תרעומת המינין".

שבת של שלום והכללה.