פרשת בלק למעשה עוסקת בבלעם. אנחנו פוגשים את המעלה העליונה ביותר של אדם – מי שזוכה להתגלות אלהית, כמאמר הכתוב (דברים י"ח ט"ו):

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

 התוכנית המקורית של התורה היתה שנונהג באמצעות נביאים. הרמב"ם כותב בהרחבה על הנביא (מורה נבוכים חלק שני פרק ל"ב, בתרגום אבן תיבון):

דעות בני אדם בנבואה… שלוש. (ולא אפנה לדעת אפיקורוס שהוא לא יאמין מציאות אלוה כל שכן שלא יאמין נבואה)…

הדעת הראשון – והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו – והוא שהאלוה יתברך יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה… אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותיקון מדות …

והדעת השני – דעת הפילוסופים – והוא שהנבואה שלמות אחד בטבע האדם והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין (בפוטנציאל של המין האנושי) לפועל… ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל… העניין כן והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמידותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות… הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע…

והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו אלא בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלוקי… אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות (במידות) ובדבריות (נראה לי: בדבר שבו. במהותו) על כל פנים הוא אמרם "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" .

הרמב"ם סבור שכדי להיות נביא חייבים להיות אדם מושלם. חכם גיבור ועשיר. אפילו המון העם והפתאים יסכימו שצריך להיות "בחור טוב".

****

לאור מעלת הנבואה מפתיע המדרש הפותח את פרשת בלק (במדבר רבה כ' א'):

לא הניח הקב"ה לעובדי כוכבים פתחון פה לעתיד לומר שאתה ריחקתנו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעובדי כוכבים… 
העמיד משה לישראל ובלעם לעובדי כוכבים.
ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים:
נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות… ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם.
ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מ"ח, ל"ו): "לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה" וכן יחזקאל (יחזקאל כ"ז, ב'): "בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה" וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים.

האם ירמיהו לא ידע שמואב הוא אויב מר? האם המדרש לא ידע שממש בפרשה בה מככב בלעם, פרשת בלק, בלק מלך מואב מבקש מבלעם לסייע בידו לבצע בעם ישראל רצח עם פשוטו כמשמעו? האם הוא לא ידע שכשהתוכנית הזו כושלת הוא מבקש לבצע בעם ישראל שמד רוחני, להעביר את העם על דתו ולגרום לו לעבוד לבעל פעור? האם הדרשן לא ידע שזה מצליח למואב ומסתיים ב24,000(!) הרוגים ישראלים? "לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה"?!

אלא שזו בדיוק לב טענת המדרש. בניגוד לשלמות שמצייר הרמב"ם לפיה הנביא הוא חכם גיבור ועשיר (ובעיקר חכם), ואדם שלם במידותיו, המדרש סבור שלנביא יש מבחן נוסף ואחר. מבחן מוסרי של חמלה ורצון להיטיב עם הבריות. לדעת המדרש יכול אדם להיות שלם במידותיו במשמעות הרמב"מית – אדם שאישיותו מאוזנת מאוד – ועדיין שלא יתעניין בבריות, שלא יראה לעצמו אידיאל מוסרי להיטיב את מצבם, שלא זו תהיה משמעות חייו – לרחם אפילו על האויב המר ביותר. יכול אדם להיות חכם עד מאוד ועדיין ליבו לא יהמה למואב, ולא יקונן על צור (או על עזה או על דמשק).

המדרש הזה נכתב מאות שנים אחרי שפסקה נבואה גם מישראל. האם רומז המדרש שגם לנו הפסיק להיות אכפת? שלבנו אינו הומה לגורלם של העמים שסביבנו? שכבר איננו מזהירים את עצמנו ואת זולתנו מלעשות רע? שאיננו רוצים להיטיב את גורל כל האנושות?

הנביא מיכה מציע תרופה משלו לכשל הדתי של בלעם, תרופה המסיימת את ההפטרה לפרשת בלק (מיכה ו' ח'):

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

שבת של שלום התגלות וחמלה.