בפרשת תרומה אנחנו שומעים לראשונה על המשכן שאפילו נקרא בפרשה שלנו מקדש. המקדש שיהפוך מאז התורה ועד חורבן בית שני, כאלף שנה (1,500 שנה לפי הספירה המסורתית) למוקד היהדות. המקדש שיהפוך מאז החורבן ועד ימינו אלה לסמל הגדול של חלום הגאולה. כך פותחת פרשת תרומה את ההכנות להקמת המקדש (שמות כ"ה א'-ח'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,  מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

אלהים מצווה את משה להגיד לבני ישראל לקחת תרומה "מֵאֵת כָּל אִישׁ". מבחינה לשונית עולה מהפסוקים שהמקדש נועד לכך שה' ישכון בקרב כל אלו שתרמו לבנייתו. אין שום רמז בפשט הכתוב לכך שהתרומה היא דווקא מבני ישראל ואפילו לא שהמקדש נועד רק לבני ישראל על אף שברור שעל בני ישראל מוטל לארגן את הפרוייקט. 

בהתאמה ספר הזהר בפרשת תרומה (קכ"ז א' מתורגם) מזכיר את הפסוק (מתהילים ל"א כ'):

מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ.

ומפרש:

"מָה רַב טוּבְךְ" – זהו יסוד העולם שנקרא רב טוב… "פָּעַלְתָּ" – שכאן היא אמנות הכל, אמנות של כל העולם… בסוד זה עשה הקדוש ברוך הוא אמנות של כל העולם. וסוד זה (בראשית א' א') "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". בסוד זה נעשה ונבנה המשכן…

הזהר מדגיש שסוד בניית המשכן הוא סוד אוניברסלי לגמרי. (בחלקים שהשמטתי הוא גם מפרט: כל האור גנוז בו. נשמות ורוחות. זכרים ונקבות.) המשכן נבנה על יסוד סוד האוניברסליות ממש כמו בריאת העולם.

נדמה לי שהפרשן הקדום ביותר של פרשת תרומה ממש ברוח זו הוא ישעיהו שבפרק ב' מנבא את נבואתו המפורסמת:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.

(כך מנבא, ממש באותה תקופה, המאה ה-8 לפה"ס, גם מיכה בפרק ד').

כמה מאות שנים אח"כ בפרק נ"ו ינבא ישעיה (השני) שקרובה הגאולה:

… וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ… וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.

(להרחבה על נבואה זו במאמר מקדש שבת ובני הנכר.)

ממש כמו שראינו בפשט הפרשה כל איש שמעוניין במקדש הוא חלק מהמקדש. כי המקדש הוא בית תפילה לכל העמים. ראוי לשים לב שהגוי עליו מדבר ישעיהו אמנם שומר שבת אולם אינו הופך ליהודי, הוא נותר בן נכר. אולם ישעיהו מזהיר שלא נעלה בדעתנו שישנה הבחנה בין מקומו של יהודי במקדש לבין מקומו של בן הנכר.

הנבואה האסכטולוגית וספר הזהר המיסטי תואמים בדיוק את פשט התורה ואת לשונה המדוייקת.

לעומת זאת ההלכה ובעקבותיה מדרשים רבים חוזרים ומדגישים שאסור בשום אופן לקחת תרומה ממי שאינו יהודי. כאמור בתלמוד הירושלמי (תרומה, א' ב'):

רבי שמואל בר נחמן:… "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה" – פרט לגוי.

מדוע המדרשים סבורים שאסור לקחת תרומה ממי שאינו יהודי התשובה טמונה בפרשת ויקהל. בפרשה זו,  משמיע משה בפני העם את הציווי על המשכן כמעט מילה במילה כמו שהאל אמר לו בפרשת תרומה (שמות ל"ה ד'-י'):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.  קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'… וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

משה מצטט את החובה להביא תרומה. הוא מדגיש שזו תרומה לה'. הוא גם מצטט את נדיבות הלב הקשורה בכך. אבל במקום ש" כָּל אִישׁ" יביא את התרומה, אצל משה התרומה היא רק "מֵאִתְּכֶם" – מתוך בני ישראל. חמור מכך, משה משמיט את ייעודו של המקדש "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ייעוד המקדש לא מופיע בדבריו ולו ברמז.

המקדש הופך אצל משה מאוניברסלי ללאומי. במקום מקדש שייעודו הוא "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" ישנו מקדש שייעודו הוא צייתנות "יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'". מה קרה בין ציוויו המקורי של ה' לאופן בו העביר אותו משה?

ה' ציוה להנכיח אותו בעולם – להשכין אותו – זהו רעיון תיאולוגי. תיאולוגיה כמו מתמטיקה כמו לוגיקה טוענות טענות אוניברסליות מטבען. רעיונות אוניברסליים אינם תלויי תרבות וקהילה וציבור ספציפי. הם חלים על "כל איש". וכיוון שאינם תלויי תרבות הם נצחיים. אבל רעיונות אוניברסליים אינם מתממשים במציאות האנושית. לצורך מימושם של רעיונות נדרשים ציבור וממסד שיממשו אותם. (משפחה. קהילה. מדינה. חברה וכו') אלו תמיד מכוננים מתוך ציבור מסויים ותלויי תרבות פרטיקולרית. קהילה תמיד מזדהה באמצעות אלו השייכים אליה לעומת אלו שאינם שייכים אליה. אין שום רעיון או מוסד שכלל האנושות מימשה. כשמשה רבנו הופך את המשכן מרעיון תיאולוגי למוסד פוליטי הוא יכול להקים מוסד ממשי שיהווה את המרכז היהודי. אבל בעצם הפיכתו למוסד פוליטי הוא גם פרטיקולרי וגם מאבד את נצחיותו. כשמשה הופך את רעיון המקדש למוסד פוליטי של בני ישראל הוא מבטיח את מימושו במציאות אבל גם מחייב את חורבנו בסופו של דבר. כרעיון תיאולוגי תפקידו של המקדש הוא שכינת האל. כמיסוד פוליטי יעודו של המקדש כמו של כל ממסד הוא ציות – גיוס הקהילה למימסד.

ההלכה ככל מערכת משפטית היא מיסוד פוליטי (ולכן היא כמובן דורשת ציות). ככזו היא מדגישה את ייחודה של קהילת בני ישראל, שהיא ורק היא מכוננת את המקדש. אבל כשהזהר חוזר ליסודות המיסטיים של המקדש, כשהנביאים חולמים על המקדש כסמל נצחי של גאולה, הם חייבים לחזור ליסוד הנצחי של המקדש. הם חייבים להפנות עורף לפוליטי לטובת האוניברסלי. 

***

ובפינת האקטואליה: קלמן ליבסקינד כתב במעריב מאמר על כך שרבים מהפעילים הבולטים וראשי הארגונים של השמאל הישראלי ירדו מהארץ. תופעה שאין לה מקבילה בימין. בצדק הוא עומד על כך שזו החולשה הפוליטית של השמאל (במיוחד בקצה שלו). הוא מאשים את השמאל בכך שאין לו נאמנות למדינה, אף לא לזהותו היהודית, ולכן התופעה הזו מתרחשת. מנקודת מבט פוליטית ציונית טענותיו משכנעות בעיני. הוא מדבר בשם המקדש של משה ומנתח בחדות את חולשתו הפוליטית של השמאל הישראלי. אבל השמאל עליו הוא מדבר נלחם על ערכים אוניברסליים. ערכים אוניברסליים הם בעלי חולשה פוליטית מיסודם. הם תמיד חותרים תחת הקיום הפוליטי שכן האחרון הוא אנטי אוניברסלי מיסודו. מצד שני לא ניתן לחלום גאולה או מקדש או תיאולוגיה בלי רעיונות אוניברסליים. במובן הזה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" הוא רעיון "שמאלני"…

התורה מביאה לנו גם את ציווי ה' וגם את ה"תרגום" של משה כי היא יודעת שאנו זקוקים לשתי ההתייחסויות. אין מימוש לא פוליטי לתיאולוגי ואין נצח לפוליטי בלי התיאולוגי. 

שבת של שלום ושכינה.