פרשת שמיני פותחת בשיא חגיגות המשכן. ביום השמיני בו אמור היה אלהים להתגלות בפני כל העם. מפרשת כי תשא, כמעט חודשיים, אנו מתכוננים לחגיגות הללו. אספנו כסף למשכן, אספנו תרומות בזהב, בכסף, בנחושת, בבדים יקרים, ובעורות מעובדים בפיסגת האמנות. בנינו את המשכן והכלים. משחנו את הכהנים. למדנו את דיני הקורבנות הצפויים בו. כולם לקחו חלק בפרוייקט עצום הממדים הזה, ועכשיו חונכים המשכן. המקום המקודש ביותר לעם ישראל. התורה מספרת לנו על השמחה העצומה בה נוטל חלק כל העם. ואז, ממש ביום הזה, מתים שני בני אהרן ואבל כבד יורד על העם. על כך אומר המדרש (תנחומא, ט' ב'):
לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר.
המדרש מגיב על האסון הזה בתובנה הלכאורה טריוויאלית מאוד, שהשמחה כמו העצב הם זמניים ובני חלוף. אבל המדרש הזה הוא אחד המדרשים האמיצים ביותר שיש בידינו. התיאולוגיה מעדיפה תורת גמול מסודרת. פעם אחר פעם מבטיחה התורה בריאות, שפע ונצחונות צבאיים למי שישמע בקול האל, ואת היפוכם למי שלא ישמע. חז"ל מפתחים תורות גמול שמתמודדות עם זעקתו של ירמיהו (ירמיהו י"ב א') "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה"? חז"ל משתמשים לשם כך ברעיונות על ערבות הדדית של בני אותו דור זה כלפי זה, בפער בין העולם הזה לעולם הבא. תיאולוגים מאוחרים יותר כמו לייבניץ יתמודדו עם בעיית הרוע בטענה שהעולם הזה הוא "הטוב מבין העולמות האפשריים" ועוד פתרונות כיוצא באלו. אבל המדרש שלנו מוכן לפרק את כל ההתמודדות התיאולוגית ארוכת השנים עם בעיית הרע. הוא מנפץ את הרעיון של גמול "מסודר" – קוהורנטי, עקבי. או אפילו את הרעיון של הכרחיות לוגית או פיזיקלית. אם לרגע אנו נמצאים בשיא השמחה ורגע אחריו בשיא הצער כבר אי אפשר להגיד שפשוט הצער הוא מיצוי הדין בעולם הזה לקראת האושר הצפון לעולם הבא. שאם כך מה תפקיד האושר בו היינו אך לפני רגע? כבר אי אפשר להגיד שזה גמול טוב או רע לפי המצב החברתי הכולל שהרי ביום השמיני כל העם יחד עובר מפסגת השמחה לתהומות האבל. אפילו להגיד שזה הכרח פיסיקלי שבני אהרן ימותו דווקא באותו רגע נשמע כבר לא משכנע. אבל המדרש רדיקלי יותר. הוא מביא דוגמאות שונות לשמחה המתהפכת לעצב, והדוגמה הראשונה שהוא מביא היא מאלהים בכבודו ובעצמו:
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הייתה שמחה גדולה לפניו… וציוה לאדם הראשון מצווה קלה ולא קיימה…
אמר: לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי?!
ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה.
המדרש מספר לנו שמיד אחרי שמחת הבריאה נופל אלהים עצמו לעצבות מייאשת בשל חטא אדם הראשון וההכרה שהוא יהיה בן תמותה. אלהים עצמו סבור שאין ולא תהיה לו יותר שום הנאה. ואם כך האל אז בני אנוש על אחת כמה וכמה. המדרש הזה מציג את המציאות האנושית הריגשית והקיומית ללא שום ראציונליזציות, ללא תיאולוגיה תומכת, ללא גמול וללא הצדקות. לפי המדרש זהו העולם שלנו, זהו עולמו של האל עצמו, פשוט "ככה זה".
התורה מספרת איך חנוכת המשכן ממשיכה כסידרה על אף האבל. משה צווה על אהרן ועל בניו לוותר על אבלם ולהמשיך בטקס ושהעם יתאבל במקומם תוך כדי הטקס. ישנם עשרות מדרשים המנסים להסביר ולהצדיק את מותם של בני אהרן. המדרש שלנו לא משתתף ב"משחק" הזה. המדרש מציע לנו אמונה שאינה תלויה בהצדקות משום סוג. ואולי דווקא ברגע זה הופכת חנוכת המשכן לאירוע משמעותי בהרבה.
המדרש מציב לנו מודל של חנוכת המשכן שבו אנו נדרשים למצוא משמעות דתית במה שבנינו ולהמשיך את מפעלינו הערכיים גם כשמול עינינו כל ההצדקות קורסות. גם כשהערכים שלנו אינם מבטיחים לנו שמחה או גמול. גם כשאנו יודעים שכל תחושת סיפוק שנחוש בשל עמידה ביעדים שהצבנו לעצמנו היא חולפת, ולאחריה נתמודד שוב עם תהומות צער עד ייאוש. גם אז אנו נדרשים להמשיך עם חנוכת המשכן. לדעת המדרש רק אם נצליח למצוא משמעות ללא הצדקה חיצונית תהיה לנו משמעות כלשהי. רק במשמעות כזו יש טעם למשכן.
הנחמה היחידה שמציע לנו המדרש הוא שכשם שהשמחה בת חלוף כך גם הצער. לאחר הצער נוכל שוב לחוש סיפוק מכל משכן או כל פרוייקט אחר שאנו בונים. וחוזר חלילה. ועוד נחמה למאמינים שמציע המדרש: בתוך כל זה, ומתוך כל זה, אלהים נגלה אלינו. מצבנו הוא מצבו של האל עצמו. בפסגות השמחה כמו בתהומות הייאוש אנו חווים משהו מהאלוהי.
במילים אחרות, בעתות צער ואובדן המדרש מבטיח לנו שזה זמני ושאלהים איתנו.
