פרשת מקץ נפתחת בחלומו של פרעה (בראשית מ"א א'):

וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.

היאור  (לפחות בעיני חז"ל) הוא אלהי מצרים.

על כך מעיר המדרש (בראשית רבה פ"ט ד'):

אמר רבי יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם – "וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"

אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם (בראשית כ"ח י"ג):  "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו".

המדרש מנגיד בין פרעה שעומד על אלהיו הוא היאור, ליעקב אבינו שאלהיו, ה', עומד עליו. אבל מה פירוש הדבר להתקיים על אלהינו? ומדוע זה מרושע? האם זו אינה החוויה הדתית בהתגלמותה? מה משמעות ההיגד, שאלהים מתקיים עלינו? איזה מן אלהים זקוק לנו לצורך קיומו? האם זה בכלל אלהים שאפשר להאמין בו?

הוגים רבים ראו במדרש הזה (ישירות או בעקיפין) את אבן הבוחן של האמונה.

ישעיהו ליבוביץ' ניסח את עמדתו החריפה בשאלה זו (דעות מ' תשל"א) כפירוש למדרש שלנו:

רשעים מתקיימים על אלוהיהם.. אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם… "דתיותו של פרעה" היא תפיסת האמונה והדת כאמצעים, ככלים ומכשירים לסיפוק צרכיו של האדם ולפתרון בעיותיו, בין ברמה הגשמית בין ברמה הרוחנית… נמצא, שבעל תפיסה זו – לא את ה' הוא מתכוון לעבוד, אלא עבודת ה' היא לו אמצעי לצרכי עצמו (כיחיד או כחלק מקולקטיב) זוהי הסקולאריזאציה (=החילון) של הדת… "דתיותו של יעקב אבינו" היא "הדת-לשמה" – תפיסת עבודת ה' לא כאמצעי להשגת תכלית אנושית, אלא כתכלית עצמה, וראיית כל הערכים האנושיים כגון אלה של מוסר, חברה וכו' – כמשועבדים לתכלית זו.

ליבוביץ' מבין את ההתקיימות על אלהים כשימוש בדת לסיפוק תועלתני של צרכים אנושיים. זוהי בעיניו דתיותו של פרעה הרשע. בהמשך המאמר הוא יוצא מפורשות כנגד הפיכת הדת להומניזם או בכלל לתפיסה מוסרית – כל אלו הינם לתועלת האדם. כל אלו הם חילון של קדושת עבודת האל.  עבור ליבוביץ' שאלת המדרש מי מתקיים על מי מתפרשת כשאלה מיהו תכלית הערכים כולם.

פירוש הפוך ממש הוא פירושו של הרב אהרן שמואל תמרת, (ליטא, המאה ה-19-20) הרב תימרת נחשף לרוב רעיונות זמנו: השכלה, סוציאליזם, ציונות, ואף החזיק בכולם תקופות מה, אולם הרעיון שכבש את לבו בסופו של דבר הוא הפציפיזם. בכל תהפוכותיו הוא משמש כרב מזרח אירופאי והפציפיזם שלו לא נועד לטמיעת היהדות בעמים אלא לשם השתקעות בלימוד התורה וקיומה חלף מאבקים כוחניים מסוגים שונים. האידיאה שלו אינה המדינה על מוסדותיה הכוחניים אלא בית המדרש כמוסד וולונטרי ולכן נעדר כפיה וכוח.

תמרת מתייחס לרעיון המדרשי הזה כבסיס ההבחנה בין אלילות ל"אמונה הטהורה" (כשכמובן הוא מוצא ביהדות זמנו ובעיקר בעולם האורתודוקסי שסביבו אלילות רבה…) לשיטתו (במאמר האמונה הטהורה והדת ההמונית סע' ז'):

יתרון האמונה הטהורה על האלילות בכל היא. כי תחת שבאמונת האלילים גיבורי היום הינם האלילים המושלים על האדם, והאדם עצמו מדוכא עד תומו…לא נוצר רק לעמוד על משמרתו יומם ולילה לפני האליל לשרתו ולהללו… ומענייניו העצמיים חייב להסיח דעתו כמין עבד נרצה…

ובאמונת האל גבור היום הנהו האדם. האמונה הצרופה עסוקה כל היום להעיר ולעורר באדם את אומץ רוחו לקחת גורל חייו בידו: להשתלם בחכמה ובכשרון המעשה, לכבוש את הטבע ולהוציא ממנו את תנובתו, בעזרת המדעים ובעזרת התאחדות הכחות של אישי החברה האנושית; אף תפתח בקרבו את רגשי ההשתתפות בצער זולתו, לתמוך באחיו לבל ימטו פעמיו.

עמדתו של הרב תמרת הפוכה מזו של ליבוביץ, לדידו המדרש יוצר פירמידה. מי שמתקיים על משנהו פירושו שהוא אינו נמצא בבסיס הפירמידה. באלילות בסיס הפירמידה הוא האל והאדם הוא עבד, אובייקט, שצריך לעבוד את האל. בהמשך כתביו תמרת עומד על כך שבאלילות האדם גם צריך להגן על אלהיו ולכפות את דתו ומכאן האובייקטיביזציה של האדם, הכוחנות האלימות ואבדן החירות. אולם באמונה הטהורה בסיס הפירמידה הוא האדם, יכולותיו כשרונו, היותו סובייקט שלם ובעיקר חירותו. האל הוא זה שעומד על גבי רעיון האנושיות ותפקידו העיקרי הוא להפוך את האדם לסובייקט. ל"צלם אלהים". בעוד שבתפיסה החילונית האדם הוא אובייקט מחקרי, דהיינו אובייקט שיש להכיר, ובתפיסה האלילית הוא אובייקט ביחס לאל, הרי שבאמונה הטהורה בה 'ה' ניצב על האדם' האדם הוא תכלית הבריאה והמוסר. ממילא הוא בן חורין ואין לכפות עליו, אף לא את עבודת האל.

הן תמרת והן ליבוביץ' שותפים להתנגדות לכוחנות ואלימות. שניהם מזדעזעים ממיליטריזם. שניהם מתנגדים לכפיה דתית. שניהם מקדשים את חירות האדם הפרטי אם כי במובנים שונים בתכלית. עבור ליבוביץ' חירות האדם משמעה יכולתו לבחור בערכיו וביניהם לבחור להיות עבד ה'. אולם אצל תימרת החירות מזוהה לגמרי עם מימוש עצמי והכרה עצמית. כל אחד מהם הוא ממש עובד אלילים על פי משנתו של רעהו. בין אצל ליבוביץ' ובין אצל תמרת, המדרש הסתום של רבי יוחנן הוא עוגן להבחנה בין אמונות "מרושעות" לאמונות "צדיקות". איך שלא נפרש את רבי יוחנן, הרי שהוא מציע הבחנה מהותית בין סוגים של אמונות ומערכות ערכים. מבחן לטוב ורע. לא בהתאם ל"אמת" שבהתגלות, לא בהתאם למסורת, לא בהתאם למה שחונכנו עליו מילדות, אלא בהתאם להגיון הפנימי של האמונה עצמה. בהתאם לתכליתה העצמית.

שבת של שלום ערכים ומחלוקות לשם שמיים.