השבוע פורסם סרטון שמאגד דברים חריפים ביותר שנאמרו על ביבי נתניהו על ידי אנשים שונים ובהם "רוצח" "בוגד" ועוד. הממשלה קיימה דיון בדבר הליכים משפטיים פליליים כנגד הדוברים בשל הסתה, והאשימה את היועמש"ית בכך שאינה עושה דבר.

אישית אני מבינה את היועמ"שית. נזכרתי בימים שקדמו לרצח רבין. גם אז נאמרו דברים קשים ביותר על רבין. גם אז נאמרו הדברים כנגד ראש ממשלה בממשלה שהסתמכה על רוב נבחר כדי להחליט על מדיניות שהיה ידוע בזמן אמת שרוב העם מתנגד לה. גם אז דובר בממשלה שניסתה ליצור הכרעות שלא ניתן לחזור מהן, ביודעה כי אין לה סיכוי להיבחר שנית. גם אז מחיריה של המדיניות השנויה במחלוקת עלו בחיי אדם. גם אז השתתפתי לפחות בהפגנה אחת נגד מהלכיה של הממשלה. גם אז ידעתי שישנן טענות קשות כנגד הלגיטימיות של הממשלה והעומד בראשה (שבאופן יחסי להיום נראות לי טענות קלות מאוד). גם אז הייתי מזוהה (אז בגלל לבושי, הדתי לאומי במובהק, יותר מאשר בשל דעותיי) עם המחנה שהתנגד לממשלה. גם אז הייתי בטוחה שאיש מהמחנה שלי לא יהיה רוצח.

התבדיתי. למרות שמי שרצח את רבין באמת לא היה "משלנו" בעינינו. הוא גדל במערכת החינוך החרדית. ראינו בו זר. ובכל זאת הוא היה משלנו. לפחות בעיני רובה המכריע של החברה הישראלית, לפחות בין חברי הגרעין הקשה של פעילי הימין באוניברסיטה. נראה לי שגם בעיניו הוא.

מכל מקום הייתי אז סטודנטית למשפטים ולראשונה בחיי הבנתי את המשמעות של העובדה שהשופטים זרים לרקע שממנו אני באה. הזדהיתי מאוד עם פסיקתם לגבי יגאל עמיר. אבל הם הרשיעו את מרגלית הר שפי בפלילים משום ששמעה את עמיר מדבר על "דין רודף" ולא דיווחה על כך. ידעתי שהיא חפה מפשע. כולנו שמענו על אנשים שדיברו כך ואיש מאיתנו לא העלה בדעתו שזה יוביל לרצח. אבל בסביבה החברתית של השופטים איש לא העלה בדעתו דיבורים כאלו. ממילא הם הזדעזעו לשימעם. לא פעם, בהפגנות כנגד ההפיכה המשפטית, הירהרתי בהר שפי. תהיתי לפעמים, האם היינו במקום אחר, לו היא היתה יוצאת זכאית.

איך שגלגל מסתובב לו.

היום אני נמצאת בסביבה חברתית ופוליטית שונה לחלוטין. אבל שוב כל סביבתי מדברת על ממשלת הזדון המקריבה חיי אדם כדי להישאר בשלטון, וזאת במילים חריפות ביותר ובזעם עצום עד ייאוש. אני שומעת את הזעם של חברי האופוזיציה הטוענים כנגד המסית והמפלג הראשי. המדברים על סדרי עדיפויות לקויים. אני מרגישה שזה בגלל ששוב כולנו בטוחים שהדברים לא יובילו לרצח. להבדיל מאז, הפעם גם היועמ"שית בטוחה בכך, הרי מדובר בסביבה החברתית שלה. רבים מחבריה ומכריה זועמים על הממשלה. וברור לה שאף אחד מהם אינו רוצח. אני מקווה שהיא צודקת. אבל אני כבר למדתי את הלקח שלי.

אני יודעת שגם אז היו, וגם כעת ישנם אנשים שלא יצטערו אם קנאי אחד הפך או יהפוך רוצח וניסה או ינסה להפסיק בקנאות את המדיניות הממשלתית ההרסנית ולהציל בכך חיי אדם. הם כמובן סברו אז ויסברו גם כעת (אם חלילה הדבר יקרה) שהרוצח צריך לשאת במלוא העונש הפלילי. אבל בסתר הלב (ובמקרה של עמיר היו אנשים שלא רק בסתר הלב) הם חשבו ויחשבו שמדובר על קדוש שמסר נפשו וחירותו להצלת הרבים.

****

הדיון המסוכן הזה בדיוק מתנהל בעניינו של פנחס הכהן. בפרשת בלק, זמרי, הנשיא של שבט שמעון, מקיים יחסי מין פולחניים לעיני כל העדה ולעיניו של משה רבנו (זהותו של זמרי תתגלה בפרשת השבוע הבא). פנחס לוקח רומח, רוצח את זמרי ואת האישה שאיתו ללא משפט והאירוע מסתיים בזאת. בדרך כלל אנחנו פחות שמים לב להקשר הפוליטי והעובדתי של המעשה על אף שהתורה מתארת אותו בפירוט (במדבר כ"ה א'-ט'):

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים  וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב… וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ… 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. 
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. 
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן,  וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם… וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

לפי התיאור רוב העם נוהה אחרי הזנות הפולחנית לבעל פעור. זו האידיאולוגיה הדתית והחברתית שלו, שעומדת בניגוד לאידיאולוגיה של משה והכהנים. אלהים מצווה על משה להרוג את כל ראשי העם – להחליף את כל ההנהגה שכשלה ב"טיהור" פוליטי מיידי. במקום זאת משה מבקש ממערכת המשפט שלו להרוג בהליך משפטי מסודר את החוטאים עצמם. אלהים לא מחכה למשה ובינתיים מתחילה מגיפה בעם. במקביל העם והנשיא של שבט שמעון כאחד לא אוהבים את החוק הפלילי החדש שקבע משה לפיו כל מי שעובד את בעל פעור דינו מוות. העם כולו בוכה בשל החוק הדרקוני והכוחני הזה, ההופך את הרוב לעבריינים שדינם מיתה. נשיא שבט שמעון יוצא בצעד מחאה חריף ועושה את מעשהו מול כל העם בפתח אוהל מועד. ועוד במקביל פנחס לא ממתין למערכת המשפט שתדון את זמרי ואת שאר הפושעים. לדעתו המהלכים של משה רפים מדי ולהליכים משפטיים יש נטיה להתארך ולהסתבך – ככה לא מחסלים עבודה זרה בשעת חירום. פנחס פשוט רוצח את זמרי ללא משפט ומחסל את המחאה והמגיפה כאחת.

התורה מתארת מציאות שיש לה לא מעט מקבילות לנעשה אצלנו. משה רבנו מנסה בכוח להנחיל מדיניות המנוגדת לעמדת רוב העם. הוא מצפה שמערכת המשפט תאכוף את המדיניות הזו, וקובע הוראת חוק ספציפית למטרה זו, ללא שום עצמאות למערכת המשפט. גם פנחס וגם זימרי, משני צידי המתרס הפוליטי, מוחים כנגד המדיניות הזו, תוך התעלמות מהחוק וממערכת המשפט כאחת, ופנחס הופך רוצח. לפי התיאור של התורה מעשהו של פנחס מצליח – העם ניצל. יתר על כן, ברור שמנקודת מבט יהודית עבודה זרה היא החטא החמור ביותר ואילו פנחס תומך באידיאולוגיה הראויה. לא פלא שהתלמודים תוהים כיצד להתייחס לקנאי אידיאולוגי – פוליטי, כשהם מזדהים עם האידיאולוגיה שלו. כך מתאר התלמוד הבבלי את מעשהו של פנחס (סנהדרין פ"ב א'):

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר"
מה ראה?
אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה.
אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו?
אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (הקורא את האיגרת הוא יהיה השליח לבצעה).

ושמואל אמר: ראה ש(משלי כ"א, ל') "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

רבי יצחק אמר: ראה שבא מלאך והשחית בעם "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ".

התלמוד הבבלי מביא 3 דעות שכולן מצדיקות את מעשהו של פנחס(!) רב קובע שפנחס פעל לפי ההלכה. מי שבועל נכריה (לפחות בפרהסיה) ההלכה היא שקנאים רשאים לפגוע בו. (ואכן כך קובעת המשנה בסנהדרין ט' ז'). רב "מחליק" את העובדה שפנחס מתעלם ממערכת המשפט של משה וטוען שפנחס "התייעץ" עם משה רבנו. מכל מקום לשיטתו של רב יש מעשים ש"דגל שחור מתנוסס מעליהם" ולכן מותר, מבחינת השיטה המשפטית עצמה, לטפל בהם ללא משפט גם כשמדובר ברצח. שמואל מתמודד עם העובדה שפנחס פועל כנגד משה לא פחות משהוא פועל כנגד זמרי, שכן הוא עוקף את מערכת המשפט של משה ומגלה את חוסר אמונו בה. שמואל מצדיק זאת בכך שבמקום שיש חילול ה' מותר לפעול כנגד השלטון הלגיטימי על מערכותיו. אם העם עובד עבודה זרה, אם העם יוצא כנגד החוק האלהי, אם הרשויות אינן מסוגלות לאכוף את האידיאולוגיה הראויה מותר לקנאי לפעול. רבי יצחק מצדיק את פנחס באופן אחר. בעיניו ההצדקה היא המגיפה המתרחשת בעם. לדעת רבי יצחק כשהמציאות הפוליטית מביאה להרג המוני בעם (עד התערבותו של פנחס מתו במגיפה 24,000 איש) ופנחס מאמין שההרג הזה הוא בשל העבודה לבעל פעור יש לו זכות לנהוג על פי אמונתו ואף לרצוח על פי אמונתו והכל על מנת להציל את העם.

הגמרא מבינה שזו הלכה שאסור להורות אותה, שההלכה כמערכת משפט אינה יכולה להורות על רצח. היא גם מבינה שמבחינה משפטית פנחס הוא רוצח (הגמרא קובעת זאת באותו עמוד עצמו). אבל היא מאמינה שיש ערכים הגוברים על הנורמות המשפטיות, ומעריכה את קנאותו של פנחס שמסר נפשו על הערכים הללו. מי שבגלוי, בסתר הלב או בקריצה מתפלל לקנאים או תומך בהם, התלמוד הבבלי מסכים איתו. לעומת זאת, עמדתו של התלמוד הירושלמי באותה סוגיה בדיוק, הפוכה (ירושלמי סנהדרין ט' ז'):

כתיב: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"
מה ראה?
ראה את המעשה (של זמרי) ונזכר להלכה "הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן".
תני (שנה, למד) שלא ברצון חכמים…
אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו (חכמים) לנדותו. אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה (במדבר כ"ה י"ג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" וגומר.

מבחינת התלמוד הירושלמי אין שום הצדקה אנושית לרצח שביצע פנחס. על אף שיש הלכה מפורשת במשנה המצדיקה את מעשהו של פנחס (ובעצם נלמדת מהמעשה), התלמוד קובע בפשטות שאסור לפעול לפי ההלכה הזו. הוא קובע שפנחס עשה מעשה המנוגד להוראת החכמים, והתגובה האנושית הראויה היתה לנדות אותו מקהל ישראל. משמעו של נידוי בהלכה הוא שאסור לקיים איתו שום קשרים חברתיים או כלכליים. בתנאי המדבר המשמעות של נידוי היא מוות. מבחינת התלמוד הירושלמי אין שום מקום לקנאות, ורק ההתערבות האלהית הישירה בבחינת דאוס אקס מכינה (Deus ex machina) הצילה את פנחס.

****

אני מבקשת להציע שההבדל טמון בגיאוגרפיה. התלמוד הירושלמי משמר זיכרון של שלטון ריבוני בארץ ישראל, משום שהוא ממשיך את תורת ארץ ישראל. התלמוד הבבלי, גם אם הכיר זמנים של אוטונומיה יהודית, נכתב מנקודת מבטה של גלות. מנקודת מבט גלותית לא ייתכן שהחוק יגבר על כל ערך אחר. רעיון כזה היה מחסל את הקיום היהודי. לאורך שנות הגלות יהודים מסרו את נפשם פעם אחר פעם, תוך התנגדות לחוק הריבוני, על מנת לשמר את הקיום היהודי. עבודה זרה וחבירה לנשים נוכריות עומדות בלב הסיכון להמשך הקיום היהודי וממילא חובה להעדיף את הקיום היהודי על פני החוק.

לעומת זאת מנקודת מבט ריבונית לא ייתכן להעדיף ערך אחר על פני עצם הריבונות (אלא אם עדיפה גלות, וביהדות לעולם גלות היא עונש ולא העדפה). אכן ייתכן שהעם מסכן את קיומו בבחירתו לזנות לבעל פעור. ייתכן שהנהגתו של משה כושלת ומערכת המשפט שלו אינה מסוגלת לעמוד בפרץ. הנהגה שמדיניותה מנוגדת לעמדת הרוב, ואף הופכת את הרוב ללא לגיטימי היא אכן הנהגה המסכנת את הריבונות היהודית. היא הנהגה שמביאה את הציבור לחלל את הסמל הקדוש לו ביותר – אהל מועד, האהל שאותו ציבור עצמו בנה בעמל רב, דור אחד קודם לכן, והכל מתוך מחאה. מחאה חסרת גבולות של ציבור שמרגיש שאין לו מה להפסיד היא מחאה  מסוכנת. ייתכן שכל אלו מעמידים בספק את המשך הריבונות היהודית. חרדתו של פנחס מובנת. אבל מנקודת מבט של ריבונות, משה והעם רק מסכנים את הריבונות היהודית, פנחס מחסל אותה בוודאות. ניתן להילחם על החלפת השלטון ומערכת המשפט ועדיין לשמור על ריבונות. לא ניתן להעדיף בכח ערכים קבוצתיים כלשהם, נכונים ככל שיהיו, על פני השלטון ומערכת המשפט ועדיין לשמור על ריבונות. התלמוד הירושלמי יודע שפנחסים למיניהם מחסלים את השלטון היהודי, לא חשוב עד כמה הם צודקים. (אגב, במקרה הפנחסי, הרוצח הוא דווקא חלק מההנהגה ולא מהמחאה). בעיני הירושלמי, מי שחולם על "פנחסים", או שלא יצא מהגלות, או שמוכן לחזור אליה.

שבת של שלום ומתינות.

פורסם ביום 19.7.24