מגילת רות מכונה מגילת החסד. היא מתארת את החסד שעושה רות עם חמותה הקשישה כשהיא "דבקה בה". את החסד שעושה בעז עם רות ונעמי כשהוא נושא את המואביה הזרה, הדחויה הלכתית וחברתית, את החסד בכך שהוא גואל את הקרקע המשפחתית שלהן. את החסד שעושה רות עם נעמי בכך שהיא מעניקה לה ילד (רות ד' ז') יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי. את החסד שעושה קהילתם בבית לחם כשהם מוכנים לקבל גרה זרה, ואת משפחתן החריגה והמוזרה – משפחה של שתי נשים שעושות ילד משותף. החסד של רות הפך למופת של גיור באמצעות עוצמת מילותיה (רות א' ט"ז-י"ז) :
כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
לרובנו קשה לדמיין במציאות אשה מבטאת אהבה יוקדת עד מוות לאשה אחרת. ללסביות שבינינו דווקא קל לדמיין. יוצא אפילו די הוליוודי… אין פלא שבעשרות השנים האחרונות לסביות בכלל ולסביות דתיות בפרט מוצאות במילים העתיקות הללו את רחשי ליבן, ומבטאות את טקסי התקשרותן באמצעות מגילת החסד.
אני מאמינה שהדברים אינם מקריים. קהילת המתגיירים כמו קהילת הלהטבק"ים, שתיהן קהילות מיעוט מעצם טיבען. קהילות מיעוט זקוקות למגילת החסד ולפרשנות החסד. קהילות מיעוט מעוררות סלידה מעצם הצורך של הרוב להגדיר את זהותו ולשמור על כוחו ואורחותיו. קהילות מיעוט מטבען מערערות על סדר הדברים המובן מאליו גם אם אינן מתכוונות לכך. כשבני זוג מאותו מגדר צריכים לנהל בית ומשפחה, השאלה מהו תפקיד "גברי" ומה "נשי" אינה יכולה להדריך אותם. גם הגר הנלהב והנאמן ביותר לעם ה' ולתורתו עלול בלילה בלילה לחלום בספרדית… שלא לומר למצוא מקבילות בין דתו הקודמת לזו הנוכחית, או לפרש את האחת באמצעות השנייה, אפילו מבלי משים. קהילות מיעוט תמיד יעמדו מול פלוני אלמוני שיגובה בעמדות הלכתיות וממסדיות, ויהיה סבור שלקבל את רות לחיק הקהילה מעמיד את כל הקהילה בסיכון של (רות ד' ו'): "פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי… לֹא אוּכַל לִגְאֹל". תמיד יעמדו מול ציבור שמבטא את שייכותו ומגדיר את זהותו באמצעות סלידה. מגילת החסד, כמו חודש הגאווה, מבקשים מאיתנו הבניה אחרת של קהילה. הבניה אחרת של פרשנות והבניה אחרת של ממסד. הבניה של חסד.
