בפרשת שמיני, נדב ואביהוא, בני אהרן, מתים מאש ה' בשיא חגיגות הקמת המשכן. טרגדיה נוראית נופלת על המשפחה שאיבדה את שני בניה באותו יום, ברגע בו עלו לגדולה להגשים את ייעודם ככהנים. משה מנצח על פינוי הגופות, על ההודעה למשפחה האבלה ובראשה אהרן. אוסר על אהרן ועל שני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר לצאת מאהל מועד ולהתאבל אבל מבטיח את האבל של כל עם ישראל. אז הוא דואג להמשך חנוכת המשכן ברוח "ההצגה חייבת להימשך". הוא מגלה ששעיר החטאת אותו היתה אמורה להקריב משפחת אהרן כקרבן כפרה על כל עם ישראל נשחט אולם לא נאכל ע"י המשפחה האבלה. משה לא שת לבו לאבל. לצער. להלם בו הם שרויים. משה עסוק בלהמשיך את הטקס. והוא כועס כשהם לא איתו. כשהם אינם עושים כמצוותו. ובלשונה של התורה (ויקרא י' ט"ז-י"ח):

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'… כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.

על כך מספר המדרש (ויקרא רבה י"א א'):

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה"
מהו דרש דרש?
שתי דרישות אמר להם (היו לו שתי טענות כלפיהם):
אם שחטתם למה לא אכלתם? אם לא הייתם עתידין לאכל למה שחטתם? 
מיד "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר".
וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה.

לפי ההלכה כהן אבל שמתו טרם נקבר (=אונן) אסור באכילת קדשים, דהיינו מאכלים שהוקדשו לקרבן. ההלכה ערה לאבל, להלם, לזעזוע שיש במפגש הראשוני עם המוות, ופוטרת את הכהן כמו גם אבלים אחרים מכל טקס. משה כל כך עסוק בטקס אותו הוא תכנן וציווה, כל כך עסוק בקדושת המשכן ובפורמליסטיקה של ההלכה, כל כך עסוק בכעס שלו על כך שהאירוע לא התקיים כפי שתכנן, שקרבן הופסק באמצע לאחר שחיטתו,  שהוא לא מצליח לזהות את הרגישות של ההלכה עצמה. "נתעלמה ממנו הלכה" הוא כושל מלאזן נכוחה בין הלכות המקדש להלכות אבלות.

המדרש מזמין אותנו לחשוב מתי ולמה הרגשנו שנתעלמה מאיתנו הלכה? שלא הצלחנו לאזן בין שני מרחבים שדרשו רגישות ומעשה?

שבת של שלום רגישויות ואיזונים.